הקשר בין משפט לספרות: כשאלוהים זימן את אברהם לשימוע
הקשר בין משפט לספרות: כשאלוהים זימן את אברהם לשימוע
ספרה החדש של פרופ' נילי כהן "משפטים ומילים" משרטט את הקשרים בין המשפט לספרות. בין קפקא שמבטא את האטימות ב"היכל הצדק" ועד שאלת יכולתו של המשפט לברר את האמת ההיסטורית. "את האמת לא נוכל לאתר", היא כותבת, "די בכך שנגיע לפיוס ושלום"
1. כור היתוך משפטי
"הספרות והמשפט מבטאים את הפקעת המסובכת של החיים"
"הספרות והמשפט מבטאים את הדרמה האנושית, את הפקעת המסובכת שהחיים מסבכים לנו לא פעם, וכמו במשפט, כך בספרות, כך בחיים, כולנו אחוזים במתח עצום הנובע מהשאלה האם ניתן יהיה להתיר את הפקעת". כך כותבת פרופ' נילי כהן על אחד הקשרים שבין משפט לספרות.
בימים אלה יצא לאור ספרה החדש של כהן "משפטים ומילים" (הוצאת ידיעות ספרים) שמקבץ את תרומתה העצומה של המחברת לשילובו של המשפט בתרבות בכלל ובספרות בפרט. המשפט הוא מנגנון ליישוב סכסוכים, אבל הוא גם במה לכל המחלוקות החברתיות, וכור היתוך לכל הקטגוריות האנושיות - היסטוריה, גורל, אהבה, נישואים, אמת, צדק. הציפיות מהמשפט להסדיר את החיים הן מופרזות עד בלתי אפשריות. ולכן, כמו שכהן אומרת, מותר וגם מוטב, להסתפק בפחות. "את האמת לאמיתה ממילא לא נוכל לאתר", היא כותבת, "די בכך שנגיע, דרך החיפוש אחר האמת, לפיוס ושלום". כלומר, האמת, ככל שהיא חשובה, היא משנית והיא אך אמצעי להשגת יעדים אחרים. רעיון זה מהדהד את אחד הוויכוחים הגדולים בתולדות המשפט הישראלי בין השופט אהרן ברק ששאף לשלמות במשפט ("מלוא כל הארץ משפט", או בסלנג הידוע "הכל שפיט") לבין השופט מנחם אלון ששאף לשלום באמצעות המשפט. לטעמו, "מלוא כל הארץ", זהו רק הקב"ה ולא המשפט.
ספרה של כהן מבוסס על מאמריה לאורך השנים ועל מפעלה התרבותי, סדרת ההרצאות "משפט וספר" שהתקיימו לפני אולמות מלאים באוניברסיטת תל אביב ב־16 השנים האחרונות. מסתחררים בהם שקספיר, סופוקלס, ניטשה, סרמגו, קפקא, עגנון, א.ב. יהושע, אלתרמן, שמתערבבים אל תוך פסקי דין מכוננים בפרשות שהסעירו את הציבור הישראלי כמו "ג'נין ג'נין", קסטנר-חנה סנש, ולצידן פרשות ידועות פחות אבל מסעירות לא פחות. למשל, זו שנידונה ב"פלוני נגד פלונית". ספר שבו תיאר המחבר רומן שניהל עם סטודנטית צעירה. הפרשה עימתה בין שתי זכויות חוקתיות: זכותו של המחבר לחופש הביטוי האמנותי, אל מול זכותה של בת זוגו לשעבר לשמירה על פרטיותה. בית המשפט העליון גנז את הספר לאחר שהעדיף את פרטיותה של הצעירה.
הפסיקה הזו מעוררת כמה שאלות עקרוניות. למשל, מהי דרגת החופש האמנותי שיש ליוצר בתיאור דמויות אמיתיות - ציבוריות או פרטיות? למשל, כמה ספרי מופת לא היו רואים כלל אור אילו כלל הפסילה שהופעל והוחל כאן היה הכלל המשפטי הנפוץ? הנה רשימה חלקית שמביאה כהן: "שירה" של עגנון, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "יוליסס" של ג'ויס. וגם סרטו של אורסון וולס האזרח קיין שבמרכזו "השמצה" של איל העיתונות רנדולף הרסט. בכולן, המציאות הועלתה על המוקד ויצירות גדולות היו נחסמות אילו היה בכוחה של המציאות לפסול את האמנות.
2. הבירור ההיסטורי
כש"קסטנר" הגיע לעליון, ביהמ"ש הכשיר את השקר האמנותי
רק לאחרונה עלתה השאלה הראשונה של שילוב בידיון והיסטוריה בביקורתו של דן מירון על ספרו של אסף ענברי "הספר האדום". מירון קטל את הנרטיב ההיסטורי ש"הלביש" ענברי על שלושת גיבוריו – טבנקין, יערי וסנה – בגלל שלטענתו חטא ענברי לזיקה המתחייבת מספרות משולבת היסטוריה. הספרות השתמשה תמיד בדמויות היסטוריות - משקספיר ועד עמוס עוז. מחזהו של מוטי לרנר, "קסטנר" הגיע לבית המשפט העליון בגלל טענות שקריות שהועלו בו נגד סנש. ברוב של שניים נגד אחד הכשיר העליון את השקר האמנותי. ובהמשך לדיון על המתח שבין חופש הביטוי לזכות לשם הטוב, עולה שאלת יכולתו וכוחו של המשפט לברר את האמת ההיסטורית. במקרים של "קסטנר" ו"ג'נין ג'נין" קבעו בתי המשפט שהיצירות הכילו דברי שקר. אבל האם המשפט, ובמיוחד ההליך המשפטי שבו נדונו שתי יצירות אלה, הוא הבמה המתאימה לבירור האמת ההיסטורית?
באמצעות "הכלה המשחררת" של א.ב. יהושע, דנה כהן במפגש שבין משפט והיסטוריה. "את העבר יש לשחזר על סמך ראיות מהימנות, כך בהיסטוריה וכך במשפט", היא כותבת על המשותף. אבל יש גם הבדל: "מנגנון הצדק מושתת על יעילות ומהירות. ההיסטוריון, לעומת זאת, עשוי להקדיש את כל חייו לנשוא בדיקתו".
משפטי השואה הם המפורסמים ביותר בז'אנר של הבירור ההיסטורי כתנאי ובסיס להטלת אחריות פלילית או אזרחית. כך משפטי נירנברג, כך משפט אייכמן וכך גם תביעת הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד ההיסטוריונית דבורה ליפשטט. על המשפטים האלה ניתן לומר דבר אחד. הם לא היו מתקיימים אילו גרמניה היתה מנצחת במלחמת העולם השנייה. במובן זה המשפט מייצג, מוסדית ורעיונית, את הסדר ההיסטורי, הפוליטי והחברתי שמתקיים בכל מדינה. ולכן, מציינת כהן אבחנה נוספת בין משפט להיסטוריה. במשפט – "גילוי העבר הוא ערך אחד, שאין להשתעבד לו, והערך המרכזי שבו הוא הסדר החברתי". ובמקום אחר: "המשפט עוסק בחיים. כוחו הוא כופה, ומקורו שלטוני. תכליתו היא ביצור הסדר החברתי". ולעומת זאת "חיפוש האמת הוא מטרתה הבלתי-מתפשרת של ההיסטוריה". וזו התובנה שכנראה מובילה בסופו של דבר לסימון יעדו האמיתי של המשפט – להשכין פשרה ופיוס. לחתור לשלום ולא לשלמות.
3. חופש בחירה?
אלוהים מבקש להחריב את סדום אך "מציג עמדה הנתונה למיקוח"
הצגה בוטה במיוחד לפגמיו ומחדליו של המשפט מספק פרנץ קפקא שנטל את האכזריות, השרירות והאטימות שמתגלמים ב"היכל הצדק" למחוזות הביזאריים ביותר. כאלה שאנו רוצים להאמין שחלפו מהעולם, אבל לעתים אנו מתבדים. למשל בסיפור "מושבת העונשין". נקודת המוצא שלו, שהמשפט אינו יכול להיות ידוע לנמעניו, אינה מופרכת גם היום כשלרובנו המכריע אין שמץ של מושג לגבי הטקסטים המשפטיים שמנהלים את חיינו. מהחוק הפלילי והתקנות הממשלתיות ועד לחוזי הביטוח והסדרי הפנסיה. לקפקא יש דרך יצירתית לתאר את המציאות הזו. מכונת עינויים משוכללת שחורטת על עורו של הנידון למוות את גזר דינו. במהלך החריטה שאורכת 12 שעות יכול הנידון-הנאשם לגלות לראשונה מהו חטאו מכיוון שלא נערך לו משפט. "הזיהוי בין הכתב ההורג לנאשם המוצא להורג במצוות החוק, נעשה טוטאלי", כותבת כהן.
דווקא אל מול הדטרמינזם הקפקאי, או הדטרמיניזם שמתבטא בשלטון הגורל בטרגדיות היווניות (כמו אדיפוס ואנטיגונה) קיימות השקפות אחרות על חופש בחירה. למשל בתפיסה המקראית שלנו. אלוהים מבקש להחריב את סדום, אבל, לפי כהן "מציג עמדה גמישה הנתונה למיקוח". אברהם מנצל עד תום את הגמישות הזו ומוריד למינימום את מספר הצדיקים הנחוצים להצלת העיר. מצד שני, לא בטוח שהדטרמיניזם נשלל לגמרי בסיפור הזה כיוון שאלוהים הרי יודע כמה צדיקים יש בסדום, ולכן הוא לא ממש משנה את דעתו בעת ניהול המשא ומתן. ולמה הוא מקיים אותו? אולי כדי להפיס את דעתו של אברהם.
ניתן להשוות את המהלך הזה, בשינויים המתבקשים, למוסד השימוע של ימינו. אלוהים מזמין את אברהם לשימוע לפני החרבת סדום, מתנהל משא ומתן על כמות הראיות שנחוצה להרשעה (כמות הצדיקים שנחוצה להצלת העיר). ועם זאת, גורלה של סדום נחרץ מראש, אבל לא לפני שאברהם קיבל הזדמנות לטעון את טענותיו.
ובין הדטרמיניזם לבחירה החופשית מצויה אופציה נוספת שמציע אברהם לינקולן בביוגרפיה שכתב אלן גלזו ("הנשיא שקרא דרור"). שותפו למשרד עורכי הדין העיד עליו: "לינקולן האמין שאנשים אינם בוחרים על בסיס חופשי, אלא כי הם מותנים להגיב ל'מניעים'. מניעים הם 'החוק המנהיג הגדול של טבע האדם'. והם 'הניעו את האדם לכל מעשה רצוני בחייו'. למניעים יש כוח כזה משום שהם פונים, ברמה הבסיסית ביותר, לאנוכיות האנושית".
