פרשנותהפריצות לבסיסים מערערות על קיומה של ישראל כמדינה
פרשנות
הפריצות לבסיסים מערערות על קיומה של ישראל כמדינה
אם בשנה וחצי האחרונות עלה החשש כי מדינת ישראל נפרדת בהדרגה מעקרונות הדמוקרטיה, כעת אנחנו צועדים לתוך טריטוריה עוד יותר מסוכנת: הערעור על מעמד הצבא, שמערער על מעמדה של ישראל כמדינה. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי הזה נשבר - עוד ועוד מחסומים כאלו יישברו
מה שעד לפני שבוע וחצי נתפס כחצייה מוחלטת של קו אדום הפך תוך רגע לנורמלי החדש. עשרות חרדים שהפגינו נגד גיוס פרצו לבסיס תל השומר וניסו להיכנס לתוך מתחם הבקו"ם, ונהדפו על ידי פרשי משטרה. האירוע הזה התרחש יממה אחת בלבד אחרי שעשרות חסידים השייכים לכת של עבריין המין אליעזר ברלנד חסמו את הכניסה לבסיס חטיבת שומרון והתפזרו רק לאחר שמפקד החטיבה אל"מ שמעון סיסו נאלץ לזרוק עליהם רימון הלם בעצמו. האירועים הללו מתרחשים אחרי שבשבוע שעבר פרצו מפגינים מלווים בחברי כנסת מעוצמה יהודית והליכוד לבסיסי שדה תימן ובית ליד.
על פניו, אפשר לטעון שהקשר בין המקרים רופף. מקרה אחד עוסק בסוגיית הגיוס, שני קשור לתפילות בקבר יוסף בשכם ואילו השלישי כחלק ממחאה על מעצר מילואימניקים שחשודים בביצוע מעשה סדום בעציר פלסטיני. לא רק זה, אלא שבשני המקרים האחרונים הפורצים שייכים לקבוצות שוליים בחברה הישראלית: הפלג הירושלמי נחשב לקבוצה קיצונית בחברה החרדית שמחרימה לפרקים את הבחירות, חלקם מתנגדים לתקצוב ממשלתי למוסדותיהם ובמשך שנים הם מקיימים הפגנות רוויות מעצרים נגד גיוס אברכים. על מעלליו של ברלנד וחסידיו ניתן לכתוב מגילות, ואלו הסתבכו בכל פרשיה, מעבירות מין, עבירות כלכליות ועד למעורבות ברצח.
אבל נדמה שמי שבוחר לנתק בין המקרים, בוחר להתעלם מהתמונה הגדולה במכוון. בפעם הראשונה זה מקרה, בפעם השנייה זה צירוף מקרים ובפעם השלישית זו כבר נורמה. פריצה לבסיס צבאי היתה עד לאחרונה טאבו, ובצדק. ההפרדה בין המערכת הצבאית לחיים האזרחיים מאפיינת כל מדינה מודרנית והיא התקיימה עד לאחרונה גם בישראל, למרות האתגר המובנה שקיים במדינה בה יש שירות חובה (לרוב האוכלוסייה) ומאות אלפי אזרחים מוגדרים ככוח מילואים זמין.
למתקפה הפיזית על בסיסי צה"ל קדמה מתקפה מילולית כנגד מערכת הביטחון, שנמשכת גם בימים אלו. כשראש הממשלה וסביבתו מאשימים את ראשי הצבא, השב"כ והמוסד בכך שהם נמצאים בצד של סינוואר – הם הופכים את הפגיעה בגופים שתחתיהם ללגיטימית. כשהמשטרה לא עוצרת המון מוסת שאיים על חוקרי מצ"ח והפצ"רית, ופרץ לבסיסים, כשח"כים תוקפים מילולית את אלוף פיקוד מרכז או את הרמטכ"ל – המסר מחלחל דרך ערוצי התרעלה של השלטון. הסתערות זו היא כמובן המשך של המתקפה המשולבת על גופי אכיפת החוק כמו הפרקליטות ובית המשפט העליון, על הפקידות הציבורית ועל שומרי הסף.
אם בשנה וחצי האחרונות עלה החשש שישראל נפרדת בהדרגה מעקרונות הדמוקרטיה, כאן אנחנו צועדים לתוך טריטוריה יותר מסוכנת: הערעור על מעמד הצבא מערער על מעמדה של ישראל כמדינה. אנשים לא נמנעו עד כה מלהתפרץ לבסיסים צבאיים בגלל שפחדו ממעצר או מזה שהש"ג יירה בהם, הם לא פרצו כי זה פשוט משהו שלא עושים. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי הזה נשבר, עוד ועוד מחסומים כאלו יישברו. זו כבר לא גלישה לאנרכיה, זו אנרכיה.
התפוררות המדינה זו לא המצאה ישראלית. הדוגמה אולי הטובה ביותר היא לבנון שכבר מזמן אינה מדינה מתפקדת, אלא אוסף של קבוצות בעלות מכנה משותף מינימלי שחולקות תא שטח.
אחת ההחלטות הקשות ביותר שקיבל ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון היתה פירוק ההגנה, האצ"ל והלח"י, והקמת צה"ל. המבחן הקשה ביותר היה פרשת האלטלנה, אך בן גוריון התעקש על כך שבשביל שישראל תוכל להתקיים כמדינה, צריך להיות בה שלטון חוק וריבון אחד שמחזיק במונופול על הכוח. ישראל נמצאת היום במבחן דומה. מדיניות סובלנית שתאפשר פגיעה בריבונות צה"ל תוביל רק להתגברות המתקפות נגד הצבא, עד לפירוק מוחלט של מה שנבנה פה במשך 76 שנה.
