פרשנותהחרם של הממשלה על עיתון "הארץ": רוצים פרסום? תשתקו
פרשנות
החרם של הממשלה על עיתון "הארץ": רוצים פרסום? תשתקו
כשהממשלה מקצה כספים לפרסום ולמינויים, היא מחוייבת ככל רשות שלטונית בשוויון, בשקיפות, באמות מידה ניטרליות. בוודאי שהיא אינה יכולה להתנות את ההקצאה בתכני העיתון. זה בדיוק הפער בין ממשלה למדינה שההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת נתניהו נועדה למחוק - המדינה זה הקואליציה, המפלגה, השליט
הצעת ההחלטה של שר התקשורת שלמה קרעי להחרים את עיתון "הארץ" משתלבת במהלך הרחב יותר של דיכוי והשתקת ביקורת על השלטון. והיא משתלבת במאמץ של ההפיכה המשטרית לרסק את הדמוקרטיה וחופש הביטוי. ההצעה עטופה כמובן בניו-ספיץ' האורווליאני - בהצהרת פתיחה שהייתה מפוצצת כל פוליגרף: "ממשלת ישראל דוגלת בעיתונות חופשית ובחופש ביטוי תקשורתי בכל עת לרבות בתקופה של מלחמה".
אין צורך בחוק כדי להעביר את החרם, די בהחלטת ממשלה שתאפשר לכל שר להכתיב למחלקות במשרדו לאן לנתב וממי למנוע תקציבי פרסום. שני מניעים להחלטה לנתק כל קשר פרסומי עם "הארץ" מטעם הממשלה ונגזרותיה, חברות ממשלתיות ואולי גם רשויות מקומיות שנשלטות בידי אנשי הקואליציה. המניע האחד, התבטאותו של המו"ל עמוס שוקן על המחבלים כלוחמי חופש. השני, מאמרי המערכת של העיתון, שלפי קרעי "פגעו בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם". חשוב להפריד בין השניים. שוקן הוא לא בעל המניות היחיד בעיתון, התבטאותו חד פעמית והוא התנצל עליה. לכן בוודאי שלא מוצדק להעניש בגללה עיתונאים, קוראים, בעלי מניות אחרים. לעומת זאת, להעניש על מאמרי מערכת זו כבר פגיעה ישירה בחופש הביטוי. מותר לחשוב אחרת מהשלטון. מותר לחשוב שדווקא העמדות הליברליות של העיתון מחזקות את הלגיטימציה של מדינת ישראל. מותר לפרסם מאמרים של גדעון לוי. מותר לכתוב שהחלטת שר הביטחון ישראל כץ לפטור רק את היהודים בשטחים מצווי מעצר מנהליים היא "אפרטהייד". זה גם מותר וגם נכון.
המדינה מתקשרת עם עיתונים למספר סוגי פרסומים. ישנם פרסומים לפי חוק התכנון והבניה שלגביהם החובה היא לפרסם בשני עיתונים נפוצים. זה כבר מזמן לא רלוונטי ל"הארץ". באפריל 2014 הוציא שר הפנים גדעון סער את הארץ ומעריב מרשימת העיתונים הנפוצים. אבל, ישנם פרסומים רבים אחרים באמצעות לפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) שלגביהם מחוייב השלטון בכללי המשפט המנהלי בבואו להקצות משאבי מדינה – פרסומים של רשות ני"ע, מכרזים וכו'. וכמובן יש את המינויים: האם עובדי מדינה שזכאים לקבל עיתון לא יוכלו מעכשיו לקבל לתיבת הדואר שלהם את הארץ.
הממשלה רוכשת שירותי פרסום ומינויים מכספי המסים של כל הציבור. יש שיאמרו שחלקם היחסי של קוראי "הארץ" בהכנסות ממסים גדול בהרבה, למשל, מחלקם של צופי ערוץ 14 או קוראי 'ישראל היום'. בכל מקרה, הממשלה, כאשר היא מקצה כספים לפרסום ולמינויים, מחוייבת ככל רשות שלטונית בכללי המשפט המנהלי - בשוויון, בשקיפות, באמות מידה ניטרליות. בוודאי שהיא אינה יכולה להתנות את ההקצאה הזו בתוכן מאמרי המערכת של העיתון. בדיוק כמו ששרת התרבות לא יכולה להתנות תמיכה בתיאטרונים לפי תוכן ההצגות. זה בדיוק הפער בין ממשלה למדינה; בין מחוייבות לבוחרי הבייס לבין מחוייבות לכלל הציבור. ההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת נתניהו נועדה למחוק את הפערים האלה. המדינה זה הקואליציה, המפלגה, השליט.
העיתון לבטח יעתור לבג"ץ ונוסח הצעת ההחלטה בהחלט עשוי להקל על העתירה. כאשר המניע הפסול של סתימת פיות כתוב במפורש קשה יהיה לממשלה להגן על ההחלטה. סביר להניח שגם במקרה הזה היא תצטרך להצטייד בעורך דין פרטי, ושופרות הרעל בוודאי יכריזו שהיועמש"ית רוצה להגן על העיתון שמגן עליה. לנתניהו וממשלתו יש כישרון על לייצר מדמנות כאלה כדי להסיט את השיח ממחדליה הגדולים. והפעם כדי "לפרגן" גם לקרעי כותרות וקרדיט בהשמדת הערך הדמוקרטי של המדינה. "הארץ" מצטרף כאן לתאגיד השידור כיעד נוסף לדיכוי והחלשה מטעמו של שר התקשורת שמחוייב לחסל את התקשורת החופשית, כמו ששר המשפטים מחוייב לחיסול עצמאות המשפט והשר לביטחון לאומי את עצמאות המשטרה.
מועדון הכדורגל הפועל חיפה החליט פעם לאסור על כתבי המקומון "כלבו" להיכנס ליציע העיתונאים בגלל הביקורת שהעבירו על הקבוצה. המקומון פנה לבית המשפט המחוזי שביטל את ההחלטה וקבע שגוף דו-מהותי (גוף שנטוע גם במשפט הציבורי וגם הפרטי), שמתוקצב גם מכספי ציבור כעירייה וטוטו אינו יכול להפלות ובוודאי שלא מטעמים של חופש ביטוי. ואם הפועל חיפה לא יכולה, בוודאי שלא ממשלת ישראל.
