ניתוחלוין ורוטמן מציגים מציאות אלטרנטיבית כדי להצדיק את הכאוס שהם זורעים במדינה
ניתוח
לוין ורוטמן מציגים מציאות אלטרנטיבית כדי להצדיק את הכאוס שהם זורעים במדינה
אדריכלי ההפיכה מנסים לצייר תמונה של שופטים הומוגניים שמתערבים כרצונם בהחלטות נבחרי הציבור תוך שימוש בעילת הסבירות. אך שקרים לחוד ומציאות לחוד - בית המשפט מתהדר בייצוג הולם של אוכלוסיית ישראל, והאקטיביזם שלו מינימלי ואף נמצא במגמת ירידה
1. בכל פעם שראש הממשלה בנימין נתניהו או שר המשפטים שלו יריב לוין מבטיחים (או מאיימים, תלוי במאזין) בקידום ה״רפורמה״ המשפטית, הם כאילו מתנצלים שזו חובתם - להגשים את המנדט שקיבלו מבוחריהם, מהעם. העם, לשיטתם, דוחק בהם לחוקק את ההפיכה המשטרית. העם הזה שואף ומייחל לחיסול עילת הסבירות, לפסקת ההתגברות, לשינוי בבחירת השופטים, בעדיפות ראשונה לפני הכל. לפני הטיפול ביוקר המחיה, לפני הטיפול באלימות ובפשיעה המתגברות ברחובות, לפני הטיפול באיומים המרחביים מאיראן ועד חמאס וחיזבאללה. קודם כל ההפיכה המשטרית ולכן הם כה עסוקים ומושקעים בה. והמחירים? הכלכלה, היחסים עם ארה״ב, השסע החברתי - ובכן, מדובר במחירים נסבלים ואפילו מדומיינים אם תשאלו את בצלאל סמוטריץ'. וגם אם הם קצת גבוהים יותר, אין מה לעשות, זה המנדט וזו המשימה שהפקיד העם בידי נתניהו, לוין, רוטמן, סמוטריץ', בן גביר, דרעי וגולדקנופף: לשחרר אותנו מהדיקטטורה המשפטית של בג״ץ, האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.
ולכן הוועדה לבחירת שופטים הפכה ליעד המרכזי, לסמלה המובהק של ה״רפורמה״ ובמקביל גם ליעד המוגן מספר אחת של המחאה. העם נקרע סביב הוועדה. רק דבר קטן אחד נשמט ונעלם מהוויכוח ההיסטרי שמסעיר ומאיים לקרוע את המדינה והחברה: העובדות.
2. להלן עשרת השופטים האחרונים, שמונו לבית המשפט העליון בתקופת הנשיאות מרים נאור ואסתר חיות ושרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער: יוסף אלרון — שופט, מזרחי; דוד מינץ — שופט, דתי, מתנחל; יעל וילנר — שופטת, אישה, דתית; ג׳ורג׳ קרא — שופט, ערבי נוצרי; אלכס שטיין — פרופסור, יליד ברה״מ לשעבר; עופר גרוסקופף — שופט, פרופסור; רות רונן — שופטת, אישה, חצי מזרחית; גילה שטייניץ־כנפי — שופטת, אישה, מזרחית; יחיאל כשר — עורך דין מהשוק הפרטי; חאלד כבוב — שופט, ערבי מוסלמי.
אינני יודע אם זו רשימת הראויים והמצוינים ביותר, אבל זו הרשימה שכאילו נוצרה בידי האלגוריתם האולטימטיבי של שיקוף, ייצוגיות, פלורליזם, רב־גוניות ורב־תרבותיות. יש בה הכל: דתיים וחילונים, גברים ונשים, מזרחיים ואשכנזים, יהודים וערבים, וגם ליברלים ושמרנים. יש בה שופטים, פרופסורים ועורך דין מהשוק הפרטי. אני מזמין מכאן את יריב לוין ושמחה רוטמן להציג את הנבחרת שלהם, את עשרת השופטים שהם היו ממנים במקום העשרה שנבחרו ונמנו לעיל. האם הרשימה שיציגו באמת מצדיקה את הכאוס שהם מנחילים כאן?
3. התשובה היא לא, כי לוין ורוטמן הם בסך הכל הנבוט שמניף עלינו נתניהו. כדי להנציח את שלטונו, כדי להימלט ממשפטו, כדי להרתיע את אוכפי החוק שמגבילים אותו. זו הנקודה הארכימדית שבה הצטלבו האינטרסים שלו עם אלה של לוין־רוטמן, אבל סדרי העדיפויות ולוחות הזמנים של נתניהו גוברים. לכן הוא לא ממש התרגש מבחירותיהם של קארין אלהרר (לוועדה לבחירת שופטים) ושל עמית בכר (לראשות לשכת עורכי הדין). עבור לוין ורוטמן הבחירות האלה הן גלולות מרות ביותר שלא בנקל מחליקות בגרונם. עבור נתניהו הן עילות לדחיית הפיצוץ הגדול ולהמשך ״ניהול הסכסוך״. כמו שהוא מנהל את הסכסוך עם הפלסטינים, הוא מנהל את הסכסוך עם חצי העם, החצי שבלעדיו אין לו מדינה, אין כלכלה ואין הזמנה מביידן.
ובכל זאת, נראה שהשבשבת של נתניהו נוטה כעת לצידם של לוין־רוטמן בדמות הצעת החוק לחיסול עילת הסבירות בביקורת החלטות דרג נבחר. הצעת החוק אמורה לעלות היום בוועדת חוקה. עשרות שנים נאנק העם תחת עילת הסבירות, שוועתו עלתה השמיימה, והגיע הזמן לשחרר אותו מהעוול הנורא הזה.
4. בשבוע שעבר העליתי כאן קווים לדמותה של עילת הסבירות באמצעות המחלוקת בין השופטים נעם סולברג ואסתר חיות. נחדד אותה: לפי סולברג, אין להחיל את הסבירות על החלטות דרג פוליטי נבחר אלא רק על הדרג המקצועי, הבירוקרטיה. לפי חיות, החלטה שנגועה בחוסר סבירות ״קיצוני״ דינה להתבטל ולא חשוב איזה דרג רקח אותה, נבחר או מקצועי. אם לא — הציבור יהיה חשוף ונטול הגנה אל מול פגיעות קשות בזכויות אדם. נדמה לי שהמרחק בין השניים אינו גדול.
סולברג שואב את הטיעון שלו מפסק הדין הבריטי ״וונסברי״, שממנו תרגם את המשפט הבא: ״אם החלטה שנוקטת רשות בעניין שבסמכותה היא כה בלתי סבירה, עד שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת אי פעם, אזי בית המשפט יכול להתערב״. הוויכוח הגדול הוא ביישום. כולם מסכימים על כוחו של בית המשפט לבטל חוק, ובוודאי החלטה שלטונית, שדגל שחור של אי־סבירות ״קיצונית״ ו״מהותית״ מתנוסס עליה. סולברג עצמו ביטל את חוק מס דירה שלישית, שקשה לומר עליו שדגל שחור התנוסס מעליו. עובדה שאפילו השופט הליברלי מני מזוז הכשיר את החוק הזה בדעת מיעוט, כי להבדיל מסולברג, הוא לא זיהה פגיעה בהבנת חברי הכנסת לגבי תוכן החוק, שהיא עילה לביטולו.
5. הטענה המרכזית של ״רפורמת״ לוין־רוטמן היא שבית המשפט משליט את הדיקטטורה שלו באמצעות עילת הסבירות ואחיותיה (מידתיות, אמון הציבור, תקנת הציבור, תום לב וכיו״ב). מחקר של ד״ר קרן וינשל מוכיח שלא רק בביטול חוקים בג״ץ מרסן את עצמו (22 חוקים ב־30 שנה), אלא גם בהתערבות בהחלטות מינהליות. אפשר בהחלט להצביע על פסקי דין ״אקטיביסטיים״ של בג״ץ שניתן לחלוק בשאלה האם חוסר הסבירות הוא אכן ״קיצוני״ ומצדיק פסילה, אבל במבט־על, בזום אאוט רוחבי לאורך השנים, האקטיביזם נמצא בירידה. במיוחד לאחר עידן אהרן ברק, לאחר ששרי המשפטים דניאל פרידמן ויעקב נאמן החלו למנות שופטים שמרנים יותר לעליון (סולברג, למשל), מגמה שנמשכה אצל שקד וסער כפי שראינו ברשימה למעלה. השורה התחתונה היא שהעובדות הן לא ממש צד בדיון - לא בבחירת שופטי העליון ולא בחיסול עילת הסבירות. אלה עוד שניים מהשקרים הרבים שעליהם מבוססת ה״רפורמה״ המשפטית.
