פרשנותהקשר שבין ההישרדות של נתניהו להישרדות החטופים בעזה
פרשנות
הקשר שבין ההישרדות של נתניהו להישרדות החטופים בעזה
נתניהו של פעם היה מזהה תמונת ניצחון בהחזרת החטופים וכינון ברית אזורית מול איראן. נתניהו של היום מאמין רק בברית עם הכהניסטים
שאלת החטופים מעמתת את החברה והמדינה לא רק עם שאלות הרות גורל הנוגעות לעצם החזרתם. היא מאלצת אותנו להתעמת עם הזהות והקלסתר שניבטים אלינו מהמראה. וגם עם הגרסה היהודית משיחית שהתנחלה ליד שולחן הממשלה - הציונות הדתית והעוצמה היהודית של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. גרסה שמאדירה את העליונות היהודית, את עליונות המדינה ואת עליונות הכוח על פני ערכים יהודיים של חמלה וסולידריות כמו פדיון שבויים ו"כל המציל נפש אחת", שנדחקים לקרן זווית של התחתית.
סיפור החטופים נופל אל תוך התהום שפערה הברית שנכרתה בין היהדות הכהניסטית לבין הכת הביביסטית, שעולמה נמדד אך ורק בשאלה מה נתניהו רוצה ומה הכי טוב לו. המחוג התייצב כרגע על התשובה הפוליטית, שמיושרת עם האידיאולוגיה הכהניסטית ונגד העסקה.
פרשנים פסימים, כמו אהוד אולמרט, מעריכים שהעסקה תוחזק בחיים עד מועד נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי ותוצא להורג אחריה. פרשנים אופטימים יותר, ירון אברהם, למשל, טוענים כי "אנחנו הכי קרובים לעסקה שהיינו מאז שהחלה המלחמה. אם בימים הראשונים הסבירות הייתה נמוכה, עכשיו הסבירות היא בינונית ומעלה". דנה ויס הוסיפה כי המניע החמאסי לעסקה כפוף לכך ש"סינוואר רוצה להבטיח את ההישרדות שלו".
אף מילה על האינטרס ההישרדותי של הצד השני לעסקה, כי הס מלהזכיר כל סימטריה או הדדיות עם המנוולים האלה. על ההישרדות של נתניהו בהחלט מדברים כאן, אבל לא בסמוך, ובטח לא כתמונת ראי, לאינטרס ההישרדותי של סינוואר. ועדיין, ההצלחה של העסקה תלויה בכוחה לשרת את שני האינטרסים ההישרדותיים האלה. סינוואר רוצה לשרוד כשליט עזה, נתניהו רוצה לשרוד פוליטית. החטופים רוצים לשרוד. נקודה.
לישראל, לפני כמה שבועות ואולי גם כיום, הוצעה עסקת חבילה שכוללת לצד שחרור החטופים גם הסדרה בצפון וגם כינון ברית אזורית עם סעודיה, מצרים והמפרציות בהובלת ארה"ב. לכאורה עסקה חלומית שתאפשר לישראל להציג תמונת ניצחון גדולה בהרבה מתמונת התבוסה שכרגע מתנפצת עלינו - דשדוש אינסופי בעזה, סכנה להתלקחות בצפון עם פוטנציאל למלחמה רב זירתית. וכמובן, השפל והתבוסה המוסריים שבהקרבת החטופים. מותר לשער שהרוב המכריע של הישראלים, אלה שאינם סמוטריץ', בן גביר וערוץ 14, חותמים על החבילה הזו. נתניהו בורח מהבשורה הזו. בעיקר בגלל האיום של שותפיו הכהניסטים לפרק את הקואליציה.
המתווה וקווי המתאר של העסקה מונחים על השולחן, אבל הפרטים עדיין רחוקים מלהיסגר. נתניהו כהרגלו אוהב את העמימות שמותירה לו את כל האפשרויות פתוחות. בעיקר את האפשרות להאשים אחרים אם משהו יתקלקל. הנה, כל כך הרבה התקלקל מאז קמה ממשלתו האחרונה וככל שהתארכה רשימת האסונות והכישלונות, כך התארכה רשימת האשמים והאחראים שאינם נתניהו - המפגינים, הצבא, המפונים וכמובן משפחות החטופים. כולם מתלוננים, כולם מחלישים, כולם קורעים את האחדות והעוצמה שכל כך יקרים להבל מסריו של נתניהו.
לטקטיקות האלה נחשפת עכשיו עסקת החטופים, שנראית בפיק מסוים של היתכנות בתוך הגל האינסופי, המייסר, של עליות ומורדות. אולי נתניהו חכם מכולנו והוא זורע סביב העסקה את ערפל הספק כדי להוריד מחירים שעלולים להאמיר במקביל לעליית הלהיטות לביצועה.
הבעיה היא שאי אפשר לדרוש מהמשפחות להתאים את כאבן וגעגועיהן למציאות שמכתיב נתניהו, שאחרי כל צעד קדימה הוא הולך שניים אחורה. המשפחות למדו להאמין שסמוטריץ' ובן גביר הם בעלי הבית בממשלה שלו. הן יודעות ששאיפתם האמיתית היא להחריב את עזה (ולהתנחל בה) גם במחיר חיי יקיריהם. מחיר שלא נספר כלל על ידם.
ככל שעולה מחיר הדמים של המלחמה הזו, כך יורד משקלם היחסי של החטופים. וזו עוד טרגדיה, טרגדיה כפולה, שמנחיל המשכה של המלחמה. החטופים כאילו מצטרפים לסדרת האסונות שפוקדת אותנו ומאבדים משהו מייחודם, ממעמדם שאמור להיות ייחודי וגבוה ביותר בפירמידת המאמצים של מדינת ישראל. על חוב מוסרי, על מחויבות עליונה לאזרחים שהופקרו - אין מה לדבר עם הממשלה הזו. גם תמונת ניצחון של החזרתם לא באמת מדברת אל ממשלה שהניצחון היחיד שהיא שואפת אליו הוא החרבת עזה.
פעם היה חשוב לנתניהו להצטלם עם פדוי השבי גלעד שליט שעבורו שילם בלמעלה מ-1,000 מחבלים, כולל סינוואר אחד. כיום, תמונת הניצחון היחידה שנתניהו רואה זו הקואליציה שלו מאוחדת עד סוף 2026, עד הבחירות. נתניהו של פעם היה בהחלט מזהה תמונת ניצחון בכינון יחסים עם סעודיה וברית אזורית מול איראן. נתניהו של היום מאמין רק בברית עם הכהניסטים.
