ביטול התגמול לא מקטין את מספר התביעות הייצוגיות אבל פוגע בציבור
ביטול התגמול לא מקטין את מספר התביעות הייצוגיות אבל פוגע בציבור
התובענה הייצוגית היא כלי חברתי חשוב ממדרגה ראשונה. פסיקת בית המשפט העליון משנת 2018, בסוגייה המכונה "הסתלקות מתוגמלת", נועדה לכאורה לצמצם את הגשתן של תביעות סרק, אך השיגה תוצאה הפוכה וגם אפקט מצנן
התובענה הייצוגית היא כלי חברתי חשוב ממדרגה ראשונה. הוא מצמצם את הפער המובנה ביחסי הכוחות בין התאגידים הגדולים והרשויות, לבין האזרח הקטן. פסיקת בית המשפט העליון משנת 2018, בסוגייה המכונה "הסתלקות מתוגמלת", נועדה לכאורה לצמצם את הגשתן של תביעות סרק, אך לדעתי השיגה תוצאה הפוכה ויצרה אפקט מצנן שפגע בכלי חשוב זה.
אחת הדרכים לסיים תביעה ייצוגית היא בהסכמה, לפני בירור התביעה, בדרך המכונה "הסתלקות". כאשר מדובר בתביעה שהיה בסיס להגשתה, מקובל לחשוב שהתובע ועורך-דינו זכאים לתגמול. הסדר שכזה, שבו התביעה מסולקת ללא פסק דין סופי בנושא, תוך תשלום תגמול מסויים, מכונה בעגה המשפטית "הסתלקות מתוגמלת".
השאיפה להגיע להסכמה בדבר הסתלקות מתוגמלת היא אינטרס משותף הן לתובע והן לנתבעים. מגיש התביעה מעוניין לקבל הכרה במאמציו, בסיכון שלקח ובהוצאות שהוציא, שכוללות את אגרת בית המשפט ולעיתים קרובות חוות דעת של מומחה. ואילו הנתבע מעוניין למזער את החשיפה שלו מפני התביעה, גם מבחינת הפרסום השלילי הכרוך בה, וגם מחשש שניהול ההליך עד סופו עלול לעלות לו הרבה יותר.
פסק דין מכונן בסוגיית ההסתלקות המתוגמלת ניתן בשנת 2018 בבית המשפט העליון (הלכת מרקיט, ע"א 8114/14), והוא פסק הדין המנחה בסוגייה זו. מדי שנה מוגשות מאות בקשות להסתלקות מתוגמלת לבתי המשפט, ולכן לפסק-דין מרקיט משמעות דרמטית בדיני תובענות ייצוגיות.
באותו עניין קבע בית המשפט העליון כלל יסוד, שלפיו אין לאשר שכר טרחה וגמול כאשר הצדדים מסכימים על הסתלקות מן התביעה הייצוגית. קביעה זו התבססה על החשש מתובענות המוגשות מבלי שיש בהן תועלת אמיתית לציבור, הן נועדו רק להשיג טובות הנאה לתובע ובא-כוחו, ואינן מתחשבות בטובת הקבוצה.
אקדים ואבהיר, שבכל הכבוד, בהסתלקות מתוגמלת האינטרסים של הקבוצה אינם נפגעים בפועל, כיוון שהסדר הסתלקות אינו פסק דין סופי בהליך, ותובע חדש רשאי להגיש את התביעה בשנית בכל רגע נתון עד לתום תקופת ההתיישנות. לכן, חשש בתי המשפט שהאינטרסים של הקבוצה אינם מוגנים דיים במצב של הסתלקות מתוגמלת, ספק אם קיים.
עוד נפסק, כי שכר טירחה וגמול יינתנו רק במקרים חריגים, כאשר השיקולים הם התועלת שההליך הביא לקבוצה, טרחתם של התובע ובא כוחו, הסיכון שנטלו על עצמם, ומידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך. אולם הובהר, כאמור, כי גמול ושכר טרחה בהסדר הסתלקות הם החריג ולא הכלל.
נראה כי בית המשפט העליון ציפה שפסק הדין יפחית את כמות התביעות שיוגשו כהליך ייצוגי, וכי הדבר ייעל את מוסד התובענה הייצוגית. לדאבוני, פסק הדין השיג תוצאה הפוכה.
אמנם למשך חודשים ספורים לאחר פסק הדין הורגשה ירידה מסויימת בכמות התביעות הייצוגיות שהוגשו ובמקביל גם ירידה בכמות הסדרי ההסתלקות שאושרו, אולם, מייד לאחר מכן הסכר נפרץ לחלוטין. בעוד שבחודשים שקדמו לפסק דין מרקיט הוגשו כ-79 תביעות ייצוגיות מדי חודש, הרי כיום אנו מדברים על כמות כפולה ויותר של תביעות ייצוגיות (164 לחודש בממוצע), בעוד לא ניכרת הפחתה כלשהי בכמות הסדרי ההסתלקות המתוגמלת המוגשים לאישור (*הנתונים התקבלו בעקבות פנייתנו לממונה על העמדת מידע לציבור במשרד המשפטים)
להבנתי, פסק דין מרקיט יצר אפקט מצנן קשה, העומד בסתירה למדיניותם הכללית של בתי המשפט להביא את הצדדים לידי הסכמות בשלב מוקדם של ההליך, כפי שמורות, למשל, תקנות סדר הדין האזרחי. והנה, בעקבות הלכת מרקיט, לצדדים כבר אין אינטרס להביא את ההליך לידי סיום מוקדם בהסכמה, שכן בהתאם לה, קיים חשש ממשי שבית המשפט יורה על סילוק התביעה ללא גמול כלשהו, או גמול מופחת ביותר, ואם כך, מדוע להתפשר ולא להמשיך בהליך עד תומו? לצערי, זהו המצב בפועל שפסק דין מרקיט הביא אליו.
המסקנה מן האמור היא שפסק דין מרקיט לא הביא לצמצום הגשת תביעות ייצוגיות; נהפוך הוא, וכנראה גם גרם לכך שהליכים לא יסתיימו בשלבים מוקדמים כאשר הדבר אפשרי, אלא ימשיכו באופן מאולץ עד תומם, וייצרו עומס מיותר על בתי המשפט.
אשר על כן, הייתי מציע מדיניות ליברלית בהרבה באישור הסדרי הסתלקות מתוגמלת, המתיישבת עם מדיניות בתי המשפט לעודד פשרות בשלב מוקדם של ההליך, זאת כל עוד לא מדובר בתביעה שהיא על פניה תביעת סרק.
מאת עו"ד חנוך ארליך, שותף במשרד עוה"ד חדד רוט שנהר הלפר ושות'
