פרשנותהקול קול יריב, הידיים ידי שמחה: מסך העשן במו"מ
פרשנות
הקול קול יריב, הידיים ידי שמחה: מסך העשן במו"מ
אי הכללתם של לוין ורוטמן בצוות הקואליציה למו"מ נועדה לאפשר מרחב תמרון, אך שילוב נציג קהלת ופרופ' טליה איינהורן מלמד מי הם המנהלים האמיתיים שלו. להידברות יהיה סיכוי רק אם נתניהו ישיב לעצמו את עצמאותו
האם ההידברות בבית הנשיא תפתור את מחלוקות העומק בין הקואליציה לאופוזיציה? מיוצגות בה כרגע שלוש קבוצות. מטעם הקואליציה: השר רון דרמר, פרופ' טליה איינהורן, ד"ר אביעד בקשי מקהלת ומזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס. מטעם בני גנץ והמחנה הממלכתי: שר המשפטים לשעבר גדעון סער, חברי הכנסת והשרים לשעבר חילי טרופר ואורית פרקש הכהן ועו"ד רונן אביאני. מטעם יאיר לפיד ויש עתיד: חברות הכנסת והשרות לשעבר אורנה ברביבאי וקארין אלהרר, עו"ד עודד גזית ונעמה שולץ, לשעבר מזכירת ממשלתו של לפיד. מלבדם שומע הנשיא קבוצות נוספות. אתמול הוא אירח את נציגי מפלגת העבודה.
חשוב להדגיש: מדובר באירוע פוליטי, לא משפטי. הוא אמור אמנם להניב הסדרים משפטיים שישקפו את ההסכמות הפוליטיות, אבל בשלב הראשוני הדיון הוא בעיקר פוליטי, ויש להתכנס סביב עקרונות ופחות סביב הפרטים. לכאורה, קל יותר לנסח הסכמות על עקרונות. כולם בעד חוק יסוד: חקיקה, ביקורת שיפוטית, מגילת זכויות אדם ושיפור השירות המשפטי לאזרח. הבעיה היא להסכים על התכנים והסעיפים שיפיחו חיים בעקרונות האלה. אגב, כולם גם מסכימים שיש לשמור על הדמוקרטיה, אבל גרסתה ופרשנותה של הקואליציה לדמוקרטיה - ש"הרפורמה" רק תחזק את הדמוקרטיה ואת הכלכלה – רק הבעירו את המדינה בדרך להשמדת ערך מהירה בכל תחומי חיינו – כלכלה, ביטחון, חברה ובזירה הבינלאומית.
רוח קהלת מרחפת
הוועדה לבחירת שופטים היא אבן נגף שכרגע אין לה פתרון. לכן, מוטב להרחיקה לעת הזו משולחן המשא ומתן. כמו שבמשא ומתן (שלא מתקיים) עם הפלסטינים מוטב שלא להתחיל עם שאלת ירושלים בגלל שבאותו הרגע הנציגים עוזבים את החדר. מוטב להתחיל בהסדרים כלכליים וביטחוניים. הוועדה לבחירת שופטים היא שאלת ירושלים באירוע הנוכחי.
גנץ הציג שלשום את חמשת העקרונות שהוא מביא למשא ומתן. יש להניח שגם צוות לפיד מאמץ אותם. ואלה הם: הרחקת הפוליטיזציה ממינוי שופטים ויועצים משפטיים כדי להבטיח את עצמאות מערכת המשפט; חקיקת חוק יסוד: החקיקה; שמירת הביקורת השיפוטית; שיפור השירות לאזרח; חיזוק מגילת זכויות האדם. לכאורה, גם הקואליציה לא תתנגד לחלק מהעקרונות האלה. הבעיה היא ש"רפורמת" לוין-רוטמן הסתערה כדי לדרוס את החלקים האחרים: פוליטיזציה במינוי שופטים ויועמ"שים וחיסול הביקורת השיפוטית באמצעות פסקת ההתגברות (שעלתה וירדה בינתיים), ביטול הסבירות, ביטול השפיטות של חוקי יסוד (מבלי לחוקק חוק יסוד: חקיקה) ויצירת רוב בלתי אפשרי כמעט בעליון לביטול חוק רגיל. במיוחד כאשר השיקול אם לבטל יהיה נתון בידי שופטים שמינתה הממשלה. אלה הסדרים שלא קבילים לחלוטין על גנץ ולפיד והשאלה היא האם הקואליציה תוכל לשמר אותן תחת מתווה מוסכם. הסיכוי לכך שואף לאפס ושואף אליו מלמטה.
ללוין ורוטמן השקפות שונות לגבי מהותן של דמוקרטיה, עצמאות המשפט וביקורת שיפוטית. הם כמובן בעד כל אלה והם גם משוכנעים שהרפורמה שלהם תחזק אותן. הכותרת של המהלך שאותו הם מובילים היא חיזוק הפרדת הרשויות, כשהמשמעות היא סילוק מעורבות המשפט משתי הרשויות האחרות, ומאחר שהקואליציה שולטת בכנסת, המשמעות היא שהממשלה והקואליציה יישארו כרשות האפקטיבית היחידה. לוין ורוטמן אינם חלק מצוות המשא ומתן. אחד מחברי הצוות הוא ד"ר אביעד בקשי מקהלת. הנה עוד הוכחה עד כמה הגוף הזה מעורב בתוך התסבוכת, עד כמה הוא ליבה ויצר אותה. בקשי הוא מאמין אדוק בפוליטיזציה של בחירת שופטים. "וכי תעלה על הדעת פוליטיזציה של הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון?" שאל רטורית בוועדת חוקה ב־22.1.23, והשיב: "כשאנחנו מסתכלים על העולם המערבי, אנחנו יכולים לראות שפשוט לא עולה על הדעת אחרת".
זה דווקא כן עולה על הדעת ממרבית המחקרים שמלמדים כי העולם הולך להגדלת האינפוט המקצועי והדרת הפוליטיקאים מתהליך בחירת השופטים. אבל בקהלת מציגים מחקרים שמראים את ההיפך. העובדה שלוין ורוטמן אינם נכללים בצוות הקואליציה נועדה לנטרל את הממד הפסיכולוגי, ולאפשר מרחב תמרון בגבולות הגזרה הפוליטיים והמשפטיים. זאת, מכיוון שהשניים מערבים ומפיצים משטמה כה עזה כלפי מערכת המשפט, ובמיוחד נגד בית המשפט העליון. אם צוות הקואליציה בבית הנשיא רתום לפסיכוזות האלה, אז אין סיכוי שההידברות הזו תבשיל. ולכן השאלה הגדולה היא עד כמה יש לצוות הזה חבל כדי להיקשר להסכמות עם הצד השני. אם החבל הזה הוא בידיים של לוין ורוטמן אז אנחנו בתוך מסך עשן, בתוך הליך סרק, בתוך משחק ב"נדמה לי" שיימשך עד למושב הכנסת הבא בעוד כחודש שממילא עמוס חגים ומועדים לשמחה וליגון.
הקואליציה מנהלת את ההידברות הזו עם אקדח החקיקה שמונח על השולחן. וצריך לזכור שהחקיקה לא מוגבלת רק למערכת המשפט אלא לסדרת חוקי השחתה פרסונליים שעברו (הנבצרות), שממתינים (חוק המתנות), שמוקפאים ואולי יופשרו (חוק דרעי 2), חוקי דת והלכה (חוק החמץ). ובצנרת עוד יוזמות ורעיונות להחרבתה של הדמוקרטיה שטרם עלו על השולחן.
הגיעו עד הבאר ולא זכו לשתות ממנה
שילובם של איינהורן (פרופ' למשפט השוואתי: "בג"ץ מנותק מצרכי הציבור, על השופטים להיבחר בידי נבחרי ציבור") ובקשי בצוות ההידברות של הקואליציה משרים את הפסימיות והחשש שלוין ורוטמן הם המנהלים האמיתיים שלו. השניים הגיעו עד הבאר, עד הגשת חוק בחירת השופטים לקריאה שנייה ושלישית, ולא זכו לשתות ממנה בגלל אחד, גלנט, שפיטוריו ממשרד הביטחון (ואולי לא) הציתו את המדינה. הנוקשות, הנחישות והאטימות שלהם ספגו מכה אבל מוקדם להספידם. וכאשר מדברים על האיום על עצמאות מערכת המשפט, צריך לדבר גם על עצמאות רה"מ, עצמאות שנשללה ממנו ב"רפורמה" פוליטית־משפחתית־משפטית. להידברות יהיה סיכוי רק אם נתניהו ישיב לעצמו את עצמאותו ויחזור לשים את טובת המדינה (והחברה, הכלכלה והביטחון) לנגד עיניו כדבר החשוב, בעצם היחיד, שיש לפעול למענו. במובן זה בית הנשיא הוא השלב הראשון בסולם כדי לחזור לקרקע מבלי להיחבט בה בעוצמה שתחריב את כולנו.
