דל"פ: הגיע הזמן להפסיק את הסיוע הצבאי מארה"ב
דל"פ: הגיע הזמן להפסיק את הסיוע הצבאי מארה"ב
יחסי ארה"ב-ישראל מתבטאים כמעט בכל מישור: ביטחוני, כלכלי, דיפלומטי, תרבותי, אקדמי ועממי, אך נדמה שיותר מכל רכיב אחר, הסיוע הצבאי מהווה "היהלום שבכתר". ובכל זאת, גם אחרי שנה של מלחמה רב-חזיתית, הגיע הזמן להפסיק אותו.
תרונות הסיוע, בגובה 3.8 מיליארד דולר בשנה, ברורים: הוא מגדיל את תקציב הביטחון (יותר משישית תקציב הביטחון ב-2023) ומאפשר להפנות תקציבים לסוגיות אזרחיות. הוא מבטיח נגישות לנשק מתקדם. תהליך הרכש מייצר דיאלוג בין משרדי ההגנה ובונה שכבה של "דיפלומטיה צבאית" להעברת מסרים, המחזקת את יחסי ארה"ב-ישראל.
לא מדובר באלטרואיזם, כמובן: הסיוע הוא בדולרים, וישראל רוכשת בו נשק באופן שמחזק את התעשייה האמריקנית ומייצר מקומות עבודה. התלות בנשק אמריקני משאירה את ישראל במחנה המערבי. כשנשק אמריקני מוכיח את עצמו בישראל, קל ליצרניות למכור אותו בעולם. וכמובן, מדובר ב"מנוף" פוטנציאלי על ירושלים, שניתן להשפיע עליה ע"י איום בהתנייתו, הגבלתו או עצירתו.
ובדיוק בשל כך יש להיגמל ממנו. המנוף המדובר מסוגל להשפיע לרעה על קבלת ההחלטות ולהגביל את האוטונומיה של ישראל. בנוסף, כשארה"ב מגבילה (גם אם מסיבות טובות, לשיטתה) את יכולת ישראל להצטייד, מועבר מסר מחליש לבעלות בריתה ומעודד לאויבותיה.
שנית, הסנטימנט ה-"מתכנס" בארה"ב מתגבר: הבדלנים בימין מתנגדים לסיוע חוץ לסוגיו, ולא סתם אמר טראמפ כי ישנה את סיוע החוץ ממענקים להלוואות. הפרוגרסיבים בשמאל מסתכלים על ישראל בפרספקטיבה של גזע וכוח ומתנגדים שכספי המיסים שלהם יממנו הפרות זכויות האדם לכאורה שישראל מבצעת.
שלישית, והחשוב ביותר, סיוע הוא אקט חד-צדדי: ארה"ב מעבירה לישראל כסף לרכישת נשק. נוצר דימוי לישראל כ"מדינת חסות", ולא כשותפה אמריקנית. הברית בין המדינות אמנם הדדית, וארה"ב מרוויחה ממנה, אך כשהיהלום שבכתר הוא "הסיוע", הברית נתפסת כנדבה, וישראל כקבצנית.
הסיוע וההיסמכות עליו, לאורך זמן, גורמים יותר נזק מתועלת. מניסיוני, מערכת הביטחון מגינה על הסיוע בטענה ש"אם זה לא שבור, לא לתקן". פעם אף נאמר לי לא לפרסם את הרעיון ברבים, שמא "אכניס רעיונות מסוכנים" למערכת.
אלא שהעולם השתנה. המלחמה חשפה את התלות הישראלית בארה"ב ובהתאם גם חשפה את חולשות הסיוע הצבאי, לצד יתרונותיו כמובן. ההיתלות בסיוע היא אובססיה מיותרת של מערכת הביטחון, מאובן מעידן שבו ישראל הייתה זקוקה לסיוע כאוויר לנשימה. המחשבה שאין ספק שישראל תחתום על הסכם סיוע מחודש ב-2028, עם פקיעת מזכר ההבנות שגובש בידי ממשל אובמה ונכנס לתוקף ב-2019, היא פנטזיה. הסכם מחודש הוא אפשרי אבל אינו מובטח, ובכל מקרה סביר שבעת גיבושו יוכנסו אליו התניות כאלו ואחרות. ימי "הצ'ק הפתוח" נגמרו.
אז מה במקום?
התלות של ישראל בארה"ב לא תשתנה אם ניגמל מהסיוע, אבל ישראל בהחלט צריכה למצוא דרך להפחית את מנוף הלחץ שהוא מהווה. במקום סיוע, שהוא חד-צדדי במהותו, יש להסתכל על מסגרות שותפות ביטחוניות, מהסוג שמפעילה ארה"ב עם רוב שותפותיה האסטרטגיות בעולם. ביפן יש בסיסים, מחסנים ומפקדות משותפים, והמדינות מפעילות פרויקטים המשותפים לצבאותיהן, לאקדמיה ולתעשייה; אוסטרליה וארה"ב מקיימות שותפויות בתחום המודיעין והלוגיסטיקה לצד העברת צוללות גרעיניות לידי קנברה; לבריטניה ולארה"ב יש שותפויות בשורת נושאים, מהשקעות בתעשיות צומחות ועד שרשראות אספקה של מינרלים. למסגרות כאלו יש תרומה כבירה לביטחון המדינות החברות, והן הדדיות באופיין, כך שלא רק שתרומתן לארה"ב ברורה, יהיה גם נזק ישיר לביטולן.
המודל האידיאלי בעיני משותף לארה"ב ולהודו - שתי המדינות מפעילות אקסלרטור יזמות ביטחוני בשם INDUS-X, המכנס סטארטאפים, אקדמאים, הון פרטי, ענקיות טכנולוגיה, תעשיות ביטחוניות, ומשרדי הגנה ואוצר כדי להזניק את האקוסיסטם הטכנולוגי-ביטחוני המשותף. באופן דומה ניתן לכונן ISUS-X, על בסיס חוק השותפות האסטרטגית ארה"ב-ישראל, במסגרתו ישקיעו שתי המדינות סכומי עתק במחקר, פיתוח, ייצור, פרישה והטמעה של כלים טכנולוגיים בעלי שימושים צבאיים - הגנה אווירית, בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, לייזר וחלל כדוגמאות בולטות.
כך ניתן לייצר פורומים דומים לסוגיות ביטחון לאומי אזרחיות, כמו היערכות למשבר האקלים, למגפות או לסוגיות בריאות נפש. לשתי המדינות יש ידע וניסיון רב עם אתגרים כאלו, ובשתיהן פועלת שורה ארוכה של יוזמות פרטיות שאפשר ורצוי להעצים אותן, הן במשאבים והן ביצירת פורומים להחלפת ידע וניסיון.
כבודו של הסיוע במקומו מונח. אלא שהעולם משתנה ועלינו להשתנות איתו: לישראלים ולאמריקאים, המצב שבו מדינה עשירה כישראל מקבלת סיוע בגובה 4 מיליארד דולר בשנה נראה מוזר ואף מגוחך. הסיוע הוא דג שהממשל נותן לישראל, שבתורה מקבלת אותו מבלי להבין שתשבע ממנו רק ליום. עלינו להתחיל להכין חכות ביחד.
רותם אורג הוא חוקר, מרצה ויועץ בתחום הפוליטיקה ומדיניות החוץ האמריקאית, ומנהל העמותה ליבראל הפועלת לחיזוק יחסי ישראל ואמריקה הליברלית
