דעההמחאה נותרה הנשק היעיל ביותר נגד נתניהו
דעה
המחאה נותרה הנשק היעיל ביותר נגד נתניהו
ההקרבה הכפולה של המדינה למתנחלים והחרדים מוחקת את הדמוקרטיה הליברלית, ומציפה את הקושי של המשטר החוקתי־משפטי שלנו להגן על עצמו. מה שנשאר לציבור הדמוקרטי־ליברלי הם רק ההפגנות ורק הקלפי, אם רק נגיע אליו בזמן
פארסת חוק הגיוס מהשבוע שעבר זכתה לשלל ניתוחים. רק זווית אחת נשתכחה. אולי בגלל שהתרגלנו, אולי בגלל שזה כבר לא "ניוז" – ממשלת ישראל נמצאת במצב של הפרת חוק, של עבריינות סדרתית. ב־1.4.2024 פקע ההסדר החוקי שהתיר לחרדים גם פטור מגיוס וגם המשך התקצוב למי שלא פטור כחוק. עו"ד גלי בהרב־מיארה הבהירה לממשלה את המצב החוקי, אך ללא הועיל. אם כבר מקריבים את המדינה עבור המתנחלים והחרדים, אז למה להתרגש מהקרבת שלטון החוק.
ההקרבה הכפולה הזו של המדינה למתנחלים והחרדים מוחקת את הדמוקרטיה הליברלית, ומציפה את הקושי של המשטר החוקתי־משפטי שלנו להגן על עצמו. והיא מצטרפת לשאר האירועים: אזהרת גלנט והצבא על החידלון המדיני; האיום המצרי לשנמוך היחסים; האיום מהאג; וברקע, האיומים הכלכליים, סכנת הבידוד הבינלאומי, המשך סבלם של המפונים ועוד. הניהול הקטסטרופלי של חיינו מתמקד כולו באדם אחד שהצליח לשתק אומה שלמה שהפכה חסרת אונים מולו. מדינת ישראל חסרה את הכלים להסיר מעליה את האיום הקיומי המרכזי שמרחף מעליה - ראש ממשלתה.
סיפור חוק הגיוס שייך למהלך מתמשך נוסף של הרס מערכת המשפט, בדגש על הפרת החוק מצד הממשלה וטינוף היועמ"שית. גם יורים עליה, וגם עוקפים אותה. היא מציבה בפניהם את המציאות החוקית והמשפטית והם מתעלמים ממנה ודורכים עליה.
לפטר את בהרב־מיארה זה קשה כמו לפטר את יואב גלנט. אבל, הדרישות בקואליציה לפטר את שניהם מעידות עד כמה אנחנו שבריריים. כפסע לא מהניצחון, אלא מהאסון. גלנט ובהרב־מיארה הם קרנות אור שעדיין מהבהבות מדי פעם בתוך האפלה.
גם מערכת המשפט חסרת אונים. שני הכלים העיקריים להסרת נתניהו הם ניגוד העניינים והנבצרות. עותרים מציפים את בג"ץ בדרישה לסלקו בגלל חוסר כשירותו, נבצרותו התפקודית וניגוד העניינים שבו הוא נתון בגלל משפטו. אבל כל עוד בהרב־מיארה תסרב להצטרף אליהם, יעלו הנשקים האלה חלודה באפסנאות המשפט החוקתי.
כלי אחר הוא ועדת חקירה וגם בה לא כדאי לתלות תקוות רבות מדי. איזו ממשלה תקים אותה (אם בכלל), מי יהיו חבריה, ובעיקר מה יהיה המנדט שלה. האם שאלת מימונו של חמאס והעדפתו על פני הרשות הפלסטינית היא בכלל שאלה רלבנטית לוועדת חקירה, או שזו שאלת מדיניות שאין לוועדה סמכות לבקר. השאלה המקדמית היא האם ניתן לשפוט מדיניות במונחי רשלנות ועצימת עיניים שלא צפתה את האסון הנורא שהמיטה. במילים אחרות, האם ניתן לעבור מ"אקאונטיביליטי" (אחריות מיניסטריאלית) ל"ריספונסיביליטי" (אחריות אישית)?
ועדת מירון הטילה על נתניהו אחריות אישית בעצימות גבוהה, אבל סירבה להורות לו את הדרך הביתה בגלל הקושי המשפטי המוכר: בהיותו ראש ממשלה - אין גורם המוסמך לפטרו חוץ מהקלפי. בכל מקרה, אם יישללו מהוועדה הסמכות והמנדט מלדון בתרומת נתניהו להעצמת חמאס, נישאר עם חקירת מחדלי הצבא ומערכת הביטחון. ולכך נתניהו חותר כבר עכשיו.
משפטו הפלילי בינתיים מתנהל בעצלתיים. השופטים כבר המליצו לפרקליטות למשוך את סעיף השוחד ושללו ממנה את התמריץ החשוב ביותר להסדר טיעון. נכון, גם בהרשעות הצפויות בסעיפי המרמה והפרת אמונים אפשר ללכת לכלא, אבל נתניהו, עם קריסת השוחד, קנה זמן חשוב בחזית הזו שעלולה להימתח עד לאחר הערעור בעליון.
בג"ץ הכשיר את מועמדותו של נתניהו כנאשם ברוב של 0-11 לאחר שלא מצא עילה חוקית וחוקתית לפסול אותו. לאחר מכן קמה ממשלת השינוי ונוצרה ההזדמנות לתקן את החוק באופן שימנע במפורש מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. הרעיון נפל בגלל התנגדותם של נפתלי בנט ואיילת שקד. שניים שמכירים את נתניהו היטב ולמרות זאת סירבו לחוקק אותו החוצה.
את המשך כתישת הדמוקרטיה מבצע נתניהו באמצעות ההפיכה המשטרית, והיא נמשכת גם אחרי 7 באוקטובר באמצעות התעללות שריו במשרדים שעליהם הופקדו. במיוחד יריב לוין (משפטים), שלמה קרעי (תקשורת) ואיתמר בן גביר (ביטחון לאומי). אלה שלושת המשרדים החיוניים ביותר לדמוקרטיה ושלושתם נתונים בידי שרים שנשבעו לשנות ולחסל את הדנ”א הנוכחי שלהם. נכון, יש עתירות נגד בן גביר על תיקון פקודת המשטרה או נגד סירובו של לוין למנות שופטים לעליון ונשיא של קבע, אבל מישהו באמת מאמין שבג"ץ יבלום את ה־D9 הזה? בהחלט תיתכנה הצלחות נקודתיות כמו ביטול חוק היסוד שעקר לבג"ץ את שיני הסבירות, אבל זרועות התמנון של נתניהו הן רבות, הקואליציה שלו איתנה ושופרות הרעל מריעים.
לכן, היועמ"שית היא לא יותר מאשר מטרד עבורו וביזויה הוא עוד נדבך בהפיכה שהוא ממשיך לחולל. חשוב להבין שהמבצר הזה עדיין לא נפל, ושרשורו לצד הציבורי של המחאה מתחזק את התקווה לשימור צביונה הדמוקרטי־ליברלי של המדינה. ומכאן חשיבותה האמיתית של המחאה שנותרה כנשק האפקטיבי ביותר.
ולסיום הערה קשה, אבל מתבקשת. הציבור הדמוקרטי־ליברלי נלחם על דמותה וזהותה של מדינתו בדרכים חוקיות על גבול המנומסות. כשהימין הקיצוני ביקש לסכל מדיניות שנראתה בעיניו כאסון, הוא הלך הרבה יותר רחוק. בעת פינוי גוש קטיף נקטו המתיישבים אלימות קשה נגד כוחות הביטחון. יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין בהשראת הסתה חסרת תקדים של רבנים ופוליטיקאים. ואת המסקנות מכך יש להוסיף למסקנה על חולשת מערכת המשפט, והנמכת הציפיות לישועתה. מה שנשאר הם רק ההפגנות ורק הקלפי, אם רק נגיע אליו בזמן. ברוח המסר של אהרן ברק שאין רלבנטי ממנו: "אם לא נגן על הדמוקרטיה, היא לא תגן עלינו".
