הממשלה איבדה שליטה על עלויות החזית הצפונית
הממשלה איבדה שליטה על עלויות החזית הצפונית
נראה שהממשלה כבר ויתרה על הניסיון לחשב את העלויות העצומות של הרחבת המלחמה בצפון. אין אומדן כמה זמן היא תימשך, לא ידוע מה תהיה עוצמתה, מה יהיו צורכי צה"ל בחזיתות השונות, באיזו רמה יושבת המשק, כמה ייפגע התוצר ומה יהיו עלויות השיקום. ניהול כלכלי באפלה
1. ההתפתחויות והאופי הכל כך שונים וחריגים של המלחמה הנוכחית, וזו שתיפתח (אם וכאשר) מול חיזבאללה, הופכות את יכולת התחשיב ואומדן העלויות שלה לסיפור מורכב עד בלתי אפשרי. ראשית, כי המלחמה מול חיזבאללה כבר התחילה: הצפון מופגז על בסיס יומי וחלקים רחבים בו שרופים; ישנם כ־68 אלף תושבים מהצפון שמפונים כבר כמה חודשים; חלק ניכר מהפעילות הכלכלית מושבתת - תיירות, חקלאות וחלק מהתעשייה כולל תעשיות הייטק ; הצבא משקיע הרבה מאוד משאבים - חיילים ותחמושת - לחזית הזאת. כלומר, ישנה כבר סוג של מלחמה מול חיזבאללה, בעצימות לא נמוכה, לבטח מבחינת עלויות תקציביות.
שנית, בניגוד לעבר, אף אחד לא יודע מתי המלחמה בצפון תסתיים. אומנם אפשר לומר זאת על כל מלחמה, אך חרבות ברזל היא הראשונה ששברה את הדוקטרינה הביטחונית לפיה ישראל חייבת לחתור למלחמות קצרות, כי אין לה יכולת או אינטרס במלחמות ארוכות. ממשלת נתניהו־בן גביר־סמוטריץ' היתה הראשונה שסטתה מהקו הזה. אצלה רואים במלחמה "מצווה", "תקופת גאולה" וגם "כלי" להנציח את שלטונם ולדחות בחירות וועדת חקירה ממלכתית. לא בכדי אין לה תאריך סיום באופק.
התוצר צמח ב־2023 ב־2% במקום 3.7% וב־2024 הצמיחה צפויה להצטמצם ל־1.1% במקום 2.7%. כלומר, בשנים אלה המשק איבד כ־60 מיליארד שקל של פעילות שלא התרחשה בגלל המלחמה
2. יש עוד נקודה שמסבכת את התחשיב: גם אחרי שהמלחמה תסתיים ממשלת ישראל תצטרך להשקיע מיליארדים לצורך שתי מטרות הכרחיות. אחת, שיקום הצפון ובנייתו כמעט מחדש - הרי הממשלה הכניסה רשמית את השבת תושבי הצפון כיעד של המלחמה, ואף אחד מתושבי הצפון לא ישוב להריסות. המטרה השנייה היא כמובן הגדלה פרמננטית בתקציב הביטחון: מדברים על תוספת שנתית של בין 1% ל־1.5% תוצר (כולל עזה) על פני כעשור, שהם כ־30-20 מיליארד שקל בשנה. את העלויות האלו גם חייבים להכניס לכל תחשיב.
3. בדיקה מהירה של עלויות המלחמה מראה כי בממוצע הן עמדו על כ־9 מיליארד שקל לחודש. נכון לחודש אוגוסט, החשב הכללי דיווח על הוצאות מלחמה של 72 מיליארד שקל מתחילת השנה או של 97 מיליארד שקל מאז תחילת המלחמה. החשכ"ל לא סיפק הגדרה מדויקת או פירוט של מה נכלל בהוצאות מלחמה אבל זה הנתון היחיד הרשמי שקיים. ההערכות במערכת הביטחון הן כי המלחמה מול חזבאללה לא תהיה קלה ולא זולה יותר לעומת עזה.
לחיזבאללה בין 50 ל־100 אלף חיילים, נשק מתוחכם יותר וגישה ישירה יותר למימון ותשתית של איראן. ההנחה היא כי חלק מהמאמץ המלחמתי שמושקע היום בעזה יופנה לצפון, אך צה"ל לא יוכל לפנות לגמרי את הגזרה הדרומית, לבטח כל עוד החטופים עדיין שם. כל עוד המלחמה נמשכת, הפעילות הכלכלית תמשיך להיות מושבתת, התושבים לא ישובו ולכן ימשיכו לקבל פיצויים וסיוע, כלומר ההוצאות ילכו וייגדלו.
נזכיר כי שר האוצר פתח בשנית את תקציב המדינה לשנת 2024 כדי להוציא עוד 2.2 מיליארד שקל עבור הארכת משך פינוי האוכלוסייה מאזורי העימות (הרוב בצפון) עד סוף השנה, לרבות מענקים נלווים בתחום התעסוקה. בחישוב פשוט מדובר ביותר מחצי מיליארד שקל לחודש רק על הוצאות אלו.
4. לגבי אובדן תוצר, פרמטר קריטי שחייבים להכניס בכל תחשיב אפשרי, ישנם כמה נתונים ומספרים שיכולים לסייע לקבלת סדרי גודל. בעקבות המלחמה, התוצר צמח ב־2023 ב־2% במקום 3.7% (תחזית ערב המלחמה) ובשנת 2024, הצמיחה צפויה להצטמצם ל־1.1% במקום 2.7% (תחזית ללא המלחמה). כלומר, בשנים 2023-2024 המשק איבד כ־3 נקודות אחוז צמיחה ריאלית (בניכוי האינפלציה) מצטברת שהן כ־60 מיליארד שקל של פעילות שלא התרחשה בגלל המלחמה.
האובדן "האמיתי" (תוצר עסקי) הוא הרבה יותר משמעותי שכן בשנה האחרונה רוב הצמיחה מוסברת בצריכה הממשלתית שאין לה מימון וזו גם הסיבה לזינוק החד בגירעון. כלומר, המגזר העסקי, המנוע של המשק, נפגע הרבה יותר. ברור שאם מצב המלחמה ימשיך אל תוך שנת 2025 הנזקים לצמיחה יהיו הרבה יותר גדולים.
לפי נתונים של התאחדות התעשיינים כ־36% מעובדי התעשייה ממוקמים במחוז צפון וחיפה כאשר עוד 17% מועסקים בדרום. יתרה מזו, התעשייה מהווה סקטור מרכזי בתעסוקה בצפון כ־100 אלף עובדים (16%). בנוסף, לפי סקר כוח אדם של הלמ"ס, ישנם עוד 127 אלף איש במחוז צפון שעובדים בשירותים - מסחר, תחבורה, אוכל ואירוח. אך כאמור, חלק מהפעילות הזו כבר מושבתת תקופה ארוכה.
5. הבעיה הגדולה ביותר, והנעלם הגדול במשוואה, היא ההשפעה של תנאי הפתיחה. המשק הישראלי ייכנס למלחמה רחבה בצפון במצב גרוע בהרבה לעומת המצב בו הוא נכנס למלחמה באוקטובר 2023. הגירעון הממשלתי עומד עתה על 8.3% תמ"ג אחד מהגבוהים בהיסטוריה המודרנית של ישראל כאשר פרמיית הסיכון של ישראל בשיא. פער התשואות בין ישראל לארה"ב כבר הגיע אתמול ל־1.37 נקודות בסיס, ה־CDS נסחרים ברמה של 145 נקודות (לעומת כ־57 ערב המלחמה) וכלל חברות הדירוג הזהירו בפני הורדה מהותית נוספת במידה ותפתח מלחמה מול חזבאללה.
יתרה מזו, הריביות שישראל משלמת על החוב שלה כבר עכשיו הן גבוהות מאוד: תוספות הריבית על החוב נאמדת על כ־7 מיליארד שקל רק בשנה הבאה, בהנחה שהדירוג לא יורד יותר. בנוסף, השיבושים שהמלחמה גרמה - בשרשראות האספקה, ביבוא, בנדל"ן, בשוק העבודה, בחרמות נגד ישראל - כבר חוללו אינפלציה מסוכנת שמרימה ראש. זו עומדת כבר על 3.6% יותר מחצי אחוז מעל תקרת יעד יציבות המחירים. חמור מזה: המדיניות הכושלת של הממשלה לא רק שלא מקלה על המגמה אלא מחמירה אותה: מצד אחד היעדר מדיניות בכל הקשור להפחתת יוקר המחיה, ומאידך מדיניות תקציבית פזרנית ששופכת כסף מהליקופטר ומסרבת לקצץ בשומנים והכספים הפוליטיים שפוגעים בצמיחה.
שלא לדבר על כך שהסיכון הפוליטי־חברתי של ישראל נמצא בשיאו: הממשלה נהנית מתמיכה נמוכה ביותר, מסרבת לקדם עסקה לשחרור החטופים בניגוד לרצון רוב העם, עסוקה בעיקר בהישרדותה ומקדמת את ההפיכה המשטרית. בנוסף, ישנה שחיקה של כוחות צה"ל אחרי שנה של מלחמות. השחיקה מורגשות בכל ממד וממד: הן בצה"ל, הן בחברה האזרחית והן בכלכלה. תנאי הפתיחה לחלק הקשה ביותר במלחמה המתמשכת רחוקים מלהיות אופטימליים.
"המזל" היחיד בראייה רחבה יותר הוא כי מצבן הכלכלי־חברתי של לבנון ואיראן הוא קטסטרופלי מזה של ישראל. כמו כן, קיימת תחושה, לפחות בקרב חלק מהציבור, כי יש לנצל את "העלות השקועה" (Sunk Cost) שכבר הוצאה: חיי אדם, תקציבים, תחמושת, פינויים, פיצויים ועוד - כדי להחזיר את חיזבאללה לפחות 20 שנים אחורה.
