דעהשורפי האסמים שוב מחריבים את הבית
דעה
שורפי האסמים שוב מחריבים את הבית
ימי בין המצרים מזכירים לנו את הקנאים והבריונים שכפו מלחמה נגד הרומאים. זה נגמר בחורבן ובגלות
השלב הנוכחי בקידום ההפיכה המשטרית מתרחש בימים שמכונים במסורת היהודית ימי "בין המצרים". אלו ימי האבל שבין י"ז בתמוז בו הובקעו חומות ירושלים לבין ט' באב בו חרב בית המקדש ועם ישראל הוגלה מארצו. המסורת ההלכתית מתייחסת אל הימים הללו בזהירות כימים שמועדים לפורענות. יש המקפידים לא ללכת למקומות סכנה בימים אלו, וכל מי שגדל ומכיר את החינוך הדתי יודע שאלו ימים שבהם שורה על הכל רוח מלנכולית ונוגה.
בכל ויכוח פוליטי בישראל נוכחת גם ההיסטוריה היהודית, והדברים נכונים פי כמה כשהוויכוח הוא על אופיה של המדינה, וכשהוא מתרחש בימים המסמלים ומזכירים את המחיר של שגיאות חברתיות, דתיות וכלכליות. צריך גם להודות שהשימוש בהיסטוריה היהודית נוטה להיות סלקטיבי, כל מחנה משתמש בו לצרכיו, אך יש פעמים שהסמליות ההיסטורית והקווים המקבילים כה חזקים, עד שאין מנוס מלהצביע עליהם.
אמש הסמליות הדתית הגיעה לשיא, מאות אלפי לומדות ולומדים הגיעו בלימוד "הדף היומי" לקטע התלמודי העוסק במצבה של ירושלים חודשים לפני חורבנה. התלמוד מתאר כי ירושלים הייתה יכולת לחיות תחת המצור למשך שנים רבות בשל מאגרי מזון ועצים בלתי נדלים, אך האסמים הללו נשרפו על ידי בריונים שניסו לכפות על העם להילחם ולמנוע מהחכמים לפעול להידברות עם הרומאים.
"שורפי האסמים" המכונים "בריונים" עלו שוב לשיח הציבורי בישראל בינואר האחרון. היה זה שר האוצר סמוטריץ' שהאשים את הכלכלנים - בהם כלכלנים שהיו מזוהים עד אז עם ראש הממשלה בנימין נתניהו - המזהירים מפני ההשלכות הכלכליות של ההפיכה המשטרית כי הם שורפי אסמים. אלא שהקריאה של סמוטריץ' את הסיפור התלמודי מאופיינת בשטחיות ובמגמתיות. שורפי האסמים בתלמוד הם אלו שלא רואים את הנולד, שמסרבים לחשוב על פתרונות של שלום, שמאמינים שהפתרון לכל בעיה הוא יותר כוח.
הסיפור על שורפי האסמים מופיע תחת הכותרת "אשרי אדם מפחד תמיד". התלמוד מזהה את חורבן הבית עם ביטחון יתר, עם חוסר דאגה, עם היעדר חשש מפני התוצאות של הפעולות שלנו. התנהלות זו היא כותרת מדויקת למדי של התנהלות הממשלה הנוכחית: היעדר מחשבה על ההשלכות העתידיות. כיום חברי הממשלה מודים כי הם לא צפו את התגובות לרפורמה. אך גם אחרי שהבינו כי טעו בניווט הם לא חזרו לנקודת הראשית, אלא המשיכו שוב ושוב בהתנהגות קצרת רואי.
שורפי האסמים — לפי הסיפור בתלמוד הבבלי — היו חבורה של בריונים שהתקוממו נגד החכמים שבדור. או בהשאלה להיום: נגד אנשי המקצוע, נגד אנשי הרוח, נגד אלו שראו דבר או שניים בחיים. החכמים ביקשו לדבר עם הרומאים ולנסות להגיע להסכם כלשהו, אך הבריונים התנגדו לכל ניסיון הידברות כזה. הם רצו שהעם ייצא למלחמה נועזת ברומאים, וחשבו כי שריפת האסמים תהפוך את העם למיואש ותקרב אותו לעמדת המלחמה.
רבן יוחנן בן זכאי, שהוביל את ההתנגדות החריפה לדרך הקנאות מוצג בתור הניגוד המושלם לבריונים. הוא חתר להגיע לשיחה עם הרומאים, לא חשש לומר לקיסר הרומי (המעצמה דאז) על הקשיים שיש לו עם הבריונים מבית, וגם ידע כי הביקורת עליהם רק מעצימה את מעמדו ואת יכולתו להשיג הישגים למען היהודים כולם.
למרות הצורך בחתירה להידברות קיימת ביקורת על בן זכאי שלא נלחם חזק יותר ובוטה יותר בבריונים. אנחנו כמובן לא נדע האם היה אפשר לעשות יותר בזמן חורבן בית שני או האם ניתן לעשות כעת יותר ממה שנעשה. אך חשוב שנדע שההיסטוריה תשפוט אותנו על כל אשר עשינו וגם על מה שלא עשינו.
