השנה שאיבדנו את חברינו, בתינו ואת האחדות
השנה שאיבדנו את חברינו, בתינו ואת האחדות
כתבי כלכליסט חוזרים לאירועים ששינו את חייהם בשנה הכי קשה שידעה מדינת ישראל
האמפתיה האבודה / שלמה טייטלבאום
"האדם הנופל עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפילה, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה, אם ביום ראשון של ראש השנה ואם ביום שני של ראש השנה. עוד היה אומר מורי, כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלו, זו הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה", הציטוט הזה מספר הקבלה "שער הכוונות" מודפס גם במחזור שלי. כך, למרות שאין לי עסק ועניין בקבלה ובנסתרות, הרי שיש בי מקום שמבקש לראות 'האם אני בוכה בתפילה ונשמתי הגונה', ובמיוחד, יש לי מעין סקרנות לגלות באיזו שעה ובאיזה מקום אני נידון למעלה.
בראש השנה הקודם התפילה ברובה חלפה עליי בנעימים. אך היתה שורה בתפילה לביטול גזירות, שגרמה לי לדמוע. "ותבטל מעלינו כל גזרות קשות רעות, תן בלב מלכות ויועציו, ושריו, עלינו לטובה, אמן וכן יהי רצון". זו השורה היחידה בתפילה, שעוסקת בכך שהשלטון וההנהגה יפעלו לטובתנו. בין היתר מדובר בתפילה שמבקשת מהקב"ה להתערב בליבותיהם של מנהיגינו. היינו אז בעיצומה של "הרפורמה המשטרית", שהתחילה ספק כמעשה קונדס, ספק כנקמה, ספק כניסיון כנה לתקן עיוות, וכבר קרעה את החברה לגזרים.
היה לי ברור שאנחנו משחקים באש. הרגשתי שלא נותר אלא להתפלל שהקב"ה ייתן בלב מנהיגינו מוטביציה "לחשוב עלינו לטובה". שלושה שבועות לאחר מכן שמחת תורה כבר הפך ליום אבל. התברר כי באותה שעה ובאותה שורה, לא רק אני נידונתי, אלא עמי כולו נדון. הגזירות שנגזרו עלינו היו קשות ורעות משנוכל לחשוב. ולב המלכות ושריו לא מיהר להתהפך עלינו לטוב. ומאז, מדי כמה ימים, יש תקוה קטנה כי הנה "לב המלכות" מתהפך עלינו לטוב, הנה הגזרות הקשות נעלמות, אך כל תקוה כזו מתנפצת מול גילויי הקטנוניות וחוסר הענייניות.
הצלחה צבאית מטושטשת כשהיא לא מתורגמת להישג מדיני. האנרגיה של החברה בישראל מופנית למאבקים פנימיים. והעוצמה של כלכלת ישראל לא מנוצלת למען טובת הכלל. הרבה יש בליבי על השלטון בישראל, אבל יותר מכל יש בליבי על כך שכחברה לא הצלחנו להרחיב את ליבנו לנפשו של האחר. הוכחנו כי יש לנו דאגה כנה לגופם של כל בני עמנו, יודע זאת כל יהודי, הוא כמו כולם, הסתובב שפוף, שבור, רצוץ ובלי תאבון, למשך ימים רבים אחרי 7 באוקטובר.
אך את האמפתיה לגוף לא הצלחנו לתרגם לאמפתיה נפשית. גם בכך אפשר, בצדק, להאשים את מנהיגינו שלא לוקחים אחריות, אבל אנחנו לא יכולים להסיר אחריות. עד עכשיו איננו מסוגלים להביע אמפתיה לרגשות ולתחושות של מי שאיננו מסכימים איתו. מתנגדי עסקת חטופים התקשו לשמר אמפתיה למשפחות האומללות ביותר, תומכי עסקת חטופים התקשו להביע אמפתיה למשפחות שנפגעו ממחבלים ששוחררו, חרדים לא הצליחו להביע אמפתיה אל מול תחושת הניצול של הלא־חרדים, שמצידם לא הצליחו לחוש באמפתיה לכך שחייהם של חרדים רבים השתנו בהפתעה וברגע אחד.
אמפתיה איננה הסכמה, הבנה לרוחו של אחר איננה תמיכה. אמפתיה והבנה הן רגשות נצרכים בתוך הוויכוחים הפנים־יהודיים, והם מקדמים אותנו לשיפור איכות החיים שלנו והשרידות שלנו. בראש השנה הקרוב לא נוכל להסתפק בבקשה שהמלכות תתהפך עלינו לטובה, נצטרך לבקש, שאם את זה לא נקבל, אז לכל הפחות נמצא דרך לנהל את המחלוקות בינינו בלי איבה. תחל שנה וברכותיה.
הצלקת לא נעלמת / יובל אזולאי
בנסיעה המהירה בין צומת מחניים לקריית שמונה קצב האש מלבנון מתגבר. הנמכתי את הרדיו ופתחתי חלון לשיפור הקשב לקולות ולהתרחשויות בסביבה. אחרי צומת כ"ח עצרתי בצד ועטיתי אפוד קרמי. ככל שהצפנתי הכביש התרוקן, לרגעים הרגשתי המשוגע היחיד על הכביש. מי בכלל יידע אם יפגע בי טיל? באוויר עמד שקט מחריש אוזניים, מבעית. האפשרות שבכל רגע הכל יכול להיגמר יוצרת מתח כי אני יודע שכשפוגע בך טיל, זה קורה עוד לפני שאתה יודע שפגע בך טיל.
הדריכות העלתה זכרונות מהקטיושה שנפלה לידי בקריית שמונה במלחמת לבנון השנייה, גם אז בתפקיד עיתונאי, והם כולם עלו לסיבוב הופעות נוסף ולא הרפו. הם רצו במהירות, מוחשיים מתמיד בגלל המקום והנסיבות. המלחמה אותה מלחמה, הצפון אותו צפון, נסראללה אותו נסראללה ואני הייתי עיתונאי אז ועיתונאי היום, שמונע מדחף מוזר ובלתי נשלט להיות במקומות שמהם אנשים אחרים בורחים. הכל התחיל להידמות לשעת הצהריים של סוף יולי 2006 בקריית שמונה. היובש בפה, הלב הדופק והנשימה הכבדה הזכירו לי את דקות האימה שבהן פוניתי תחת אש מהתופת, כשהכרתי שבה ואובדת לסירוגין. היד המרוטשת והחזה הפתוח, הדם שניגר. 18 שנה וחודשיים מהיום ההוא הקטיושה שירה חזבאללה עוד גרה בי, בגופי ובנפשי.
הצלקות שהותירה שוללות ממני סיכוי לשכוח. הבהלה, ולפעמים היא מוגזמת, מכל נגיעה מקרית או טפיחה פתאומית על השכם. הלב שמחסיר פעימה כשדלת נטרקת והמאבק האישי והיום יומי בהימנעות ההרסנית שנגזרת מהתפיסה המתקבעת שהעולם הוא מקום מסוכן. ברוב הלילות אני מקיץ שטוף זעה מסיוט נוסף שמתקשר אל האימה ההיא, זוכר להזכיר לעצמי שאני כבר לא שם, בשלוליות הדם שהשארתי ברחוב השופטים בקריית שמונה.
ויש את ההרגל, קצת דבילי ושטחי אבל זה מה יש, לייחל באותם הרגעים לקיצו של חסן נסראללה ולנסות להירדם כי בבוקר צריך לקום לעבודה. גם אתמול בלילה, שלושה ימים אחרי שחוסל, סיכמתי עוד אחד כזה ב"תמות נסראללה". זה אישי לגמרי, ביני לבין הארכי־טרוריסט מביירות ואני יודע שבינינו מסתובבים עוד המונים כמוני. המונים.
הגירוש והשיבה לעוטף / יובל רויטמן
ב־30 ביוני, ביום האחרון של שנת הלימודים הקודמת, וכמעט תשעה חודשים אחרי שהתפנינו בשיירה מביתנו, יצאנו עם אוטו ועגלה מלאת ציוד מהשער של קיבוץ משאבי שדה וחזרנו הביתה, למושב יבול שבמועצה אזורית אשכול. אחרי תשעה חודשים, אפשר להגיד בזהירות שנולדנו מחדש. תשעה חודשים היה לנו בית אחר. בהתחלה זה היה חדר אחד, בערך של 20 מ"ר, שבו חיינו חמש נפשות. אחרי כמה חודשים השתדרגנו וקיבלנו עוד חדר צמוד והילדים הגדולים קיבלו חדר משלהם. הסלון היה משותף לכמה משפחות. הוא היה בחוץ, בפרגולה.
האנשים היקרים בקיבוץ משאבי שדה קיבלו אותנו בצורה מדהימה. דאגו לכל מחסורנו ועשו הכול כדי שנרגיש בבית מהרגע הראשון ועד לאחרון. הגענו ב־8 באוקטובר בצהריים (אני די בטוח שנראינו כמו זומבים), כשהידיעות על החברים שנרצחו או נפצעו או נחטפו לא מפסיקות לזרום, אחרי שנמלטנו בשיירה מהמושב, כשהקרבות עוד מתנהלים ביישובים ובצירים של המועצה.
תשעה חודשים היו לנו חיים אחרים. הילדים למדו בבית ספר אחר, אכלנו בחדר אוכל, השתתפנו בחגים של הקיבוץ, הכרנו אנשים. תשעה חודשים היינו פליטים בארצנו. ומהיום שחזרנו הביתה, באופן מוזר שאני לא יכול להסביר, כל התקופה הזו נדחקה לאיזו מגירה אחורית במוח והפכה להיסטוריה. אנחנו כבר שלושה חודשים בבית, וזה מרגיש לי שפרק הפינוי בחיינו היה לפני שנים.
ועכשיו, מתחילים מחדש. הילדים התחילו את שנת הלימודים בבתי הספר באשכול. המועצה שלנו עוד מפורקת ומפוצלת. יש קהילות שיחזרו רק בהמשך. יש עוד חטופים שחייבים לחזור מעזה. ויש לנו שנים ארוכות של שיקום וריפוי. אבל ביחד נעשה את זה. כי אין לנו ברירה. כי אשכול זה הבית.
הצפון פרוע / מאור שלום סויסה
כ־75 קילומטרים מפרידים בין ביירות לקריית שמונה. למרות המרחק הזה, ועוד כמה עשרות מטרים מתחת לאדמה, חסן נסראללה היה חלק בלתי נפרד משגרת חייו של כל תושב קריית שמונה ב־30 השנים האחרונות.
נסראללה שחוסל בסוף השבוע האחרון על ידי חיל האוויר עשה עבודה טובה בלהטיל אימה על הישראלים. חלק גדול מילדי שנות ה־90 באצבע הגליל - ואני בתוכם - מקבלים בוסט של אדרנלין משולב עם דפיקות לב מואצות בכל פעם שנשמעת טריקת דלת חזקה מדי, ורעש מסוקים באוויר מעלה תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות, לא משנה איפה אני נמצא בעולם.
לפני שצה"ל יצא מלבנון, אחרי כל פעולה משמעותית של כוחותינו ברצועת הביטחון, היינו תושבי העיר מנסים להיכנס למוחו של הארכי־נבל השיעי כדי לחשב מתי תגיע התגובה ומה תהיה עוצמתה. זמן ההמתנה הזה היה מוריד על העיר דממה מחרישת אוזניים וציפייה מענה לקתרזיס של המשוגע מהדאחייה. לפעמים פשוט ייחלת שהתגובה תגיע כבר ושיעופו כמה קטיושות רק כדי שהנורא מכל יהיה מאחוריך. גדלתי ללא כיפת ברזל, ללא התרעות בטלפון, אפילו אזעקה לא היתה – רק כריזה מחרידה שמצווה להיכנס למקלטים ומושמעת אחרי שנורה מטח של עשרות רקטות. הדברים האלה מעצבים אותך כבנאדם. וזאת צלקת שכנראה לא תעבור. את הפרנויה נסראללה הטמיע בי חזק מדי ומוקדם מדי.
ניתן רק להתנחם בעובדה שאת שנותיו המאוחרות רב המרצחים בילה עמוק מתחת לאדמה בחשש תמידי לחייו ושהוא, שאילץ אותנו לשהות במקלטים פרקי זמן נכבדים מהתבגרותנו, מצא את מותו במקום מעופש כזה.
