פרשנותככה לא נראית רפורמה משפטית, זה מסע נקמה
פרשנות
ככה לא נראית רפורמה משפטית, זה מסע נקמה
הקואליציה לוחצת על הגז בחקיקה האנטי דמוקרטית, והפיוס וההידברות הולכים ונעלמים במראה האחורית. משינוי התקנון למינוי נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים, דרך הפרגון לפוגרום בחווארה ועד לעידוד המשטרה לפעול בכוח נגד המפגינים – הכל מצביע על כך שתיקון מערכת המשפט נפל לידיים של מי שמחפשים להרוס אותה
בנוסף להערות האזהרה שמהדהדות הכלכלה והסרבנות, נוספו בשבוע שעבר שתי אזהרות נוספות לסכנות שמאיימות להסלים בחסותה של ההפיכה המשטרית. הראשונה, הפורענות בחווארה; השנייה, רימון ההלם בתל אביב. שתי עליות מדרגה של אלימות - ביחס של המתנחלים לפלסטינים וביחס של המשטרה למפגינים. ולצדן איתות מהקואליציה שאין בדעתה לבלום אלא אפילו להאיץ את החקיקה באמצעות הקדמה בהולה להיום (ראשון) של כינוס מליאת הכנסת, כדי לשנות את תקנון הכנסת. ולמה? התקנון מחייב בחירת נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים בתוך ארבעה חודשים מיום הבחירות. המועד מסתיים בשבוע הבא ולכן צריך לדחותו כדי להתאימו לספינת הדגל של ההפיכה - השתלטות המיועדת של הממשלה על הוועדה. בגלל פורים מזדרזים לתקן כבר היום את התקנון כדי למנוע תקלה כשיבואו לחוקק את הרכב הוועדה במתכונתה החדשה.
הערנות הזו מלמדת שהקואליציה לא מתכוונת לבזבז דקה. "הידברות" זו מסכה לפורים ו"הקפאה" זו פנטזיה בלקסיקון של לוין־רוטמן. עו"ד רז נזרי, שקפץ גם הוא על עגלת הפיוס, מנסה לחנך את הצמד הזה: "גם אם הקפאת הליך החקיקה לפרק זמן מוגדר, בהתאם למתווה הנשיא, מתפרשת בעיני הקואליציה כ'כניעה', הרי שזהו 'מחיר' שהנהגה אחראית צריכה לשלמו כדי למצות את הסיכוי להגיע להידברות אמיתית".
מילת המפתח היא "הנהגה אחראית". כמו נתניהו בנאומו ביום רביעי שעבר? כמו סמוטריץ ש"מוחק" את חווארה? כמו בן גביר שמשסה את השוטרים במפגינים? כמו לוין ורוטמן שלא עוצרים לרגע?
ההתמקדות בהקפאה יכולה גם להזיק. לוין ורוטמן לא יסכימו להקפאה ארוכה עד למיצוי הסכמה רחבה. לכל היותר יזרקו פירורי הקפאה קצובים ומקוצרים, למשל בשבוע הפורים, כדי לפרגן לעצמם על הקשב והפתיחות. אבל הם לא יוותרו על תפארת הרפורמה - השמדת עצמאות מערכת המשפט. בלי זה לוין בטוח שהממשלה תתפרק מכיוון שלא תכיל את אכזבת השותפים: החרדים שזועמים על בית המשפט העליון ונעולים על פסגת ההתגברות; הכהניסטים שמכוונים למדינת ההלכה; סמוטריץ ובן גביר שמבקשים להשתלט על הפעלת כוחה של המדינה, בשטחים ובתל אביב, כפי שלמדנו באירועי חווארה ורימון ההלם בתל אביב.
רפ"ק מאיר סוויסה השליך את רימון ההלם בניגוד לנוהל המשטרתי שמחייב את הטלתו למרחק של מטר אחד לפחות מהמפגינים. הסרטון מהאירוע מוכיח שמדובר בהטלה "עיוורת" לתוך קהל תוך התעלמות מדרישת המרחק ותוך אדישות לסכנה שמישהו ייפגע, כפי שאכן קרה. ועכשיו יבדקו אם מדובר בהפרה משמעתית או פלילית, אם הנסיבות הצדיקו את השימוש ברימון. הגנה עצמית? פתיחת ציר חיוני בכל מחיר? לטעמי, אין ספק שמדובר באירוע פלילי. במדינה מתוקנת סוויסה לא יכול להיות שוטר או לפחות מורחק מכל מגע עם קהל. אצלנו הוא מועמד לצל"ש מטעם השר בן גביר, שעוד לפני שהחלה הבדיקה מיהר לחבקו ולגבותו. זאת בשם אותה מערכת ערכים מעוותת לפיה כינה את אלאור אזריה "גיבור ישראל". בפורים בדיוק לפני חמש שנים כתב בן גביר: "אני התחפשתי לאלאור אזריה, בנצי התחפש לטראמפ, ואמרתי שהשילוב בינינו מעולה".
ומה יקרה בהפגנות הבאות? אם הציר בן גביר־סוויסה יגבר על אחריות המפכ"ל ומפקדי המחוזות – צפויה החמרה באלימות המשטרתית. החמרה שמתכתבת עם הפוגרום בחווארה, שזכה גם הוא לעידוד ממשלתי מהשר סמוטריץ. נתניהו שאב מהאירוע הזה מנוף להשוואה המחפירה – הוא בעד חוק וסדר, גם בחווארה וגם בנתיבי איילון.
לא רק מחווארה קיבל נתניהו רוח גבית, אלא גם מהמספרה של משה בוטבול מכיכר המדינה. נניח כרגע לדיון שהתפתח עד כמה תוכנן האירוע מראש; עד כמה הוא השפיע על נאום נתניהו שדיבר ממש במקביל לפן ולגוונים; עד כמה אותנטית תחושת ההצלה שניבטה מתצלום החיבוק של הניצולה ובעלה. בכל מקרה האירוע נרתם מיד למרכבת הסימטריה והקורבנות של משפחת נתניהו, ולהסטת תשומת הלב לאזור הנוחות של התקשורת - למרחבי הצהוב והצבע, שהם במקרה גם הגוונים ששרה אוהבת.
האירוע הזכיר קצת את ההפגנה בביתה של ח"כ טלי גוטליב. גם שם הועצמו המפגינים ל"חיות טרף" שמתנפלות על נשים חסרות ישע במעוזי הפרטיות שלהן תוך טשטוש היעדרו של כל איום פיזי מצד המפגינים. ה"בעיה" של נתניהו היא הארכיון שמשאיר אבק להיתממויות הקורבניות שלו. במיוחד כשרואים את רמי בן־יהודה, פעיל ליכוד בשכר, תוקף את עידית סילמן ואת מריה אלקין ובתה בת החמש. ואותו ארכיון כיכב כמובן בחשיפת השקרים הבוטים בנאומו ביום רביעי, על ההתנתקות, על הסימטריה הכוזבת, וכמובן על נתניהו שתמיד מציב את עצמו, עם הבריטון העמוק והמשכנע, בצד הנכון של ההיסטוריה, אבל בצד ההפוך של האמת.
רבים בציבור, כולל הח"מ, חושבים שנחוצה רפורמה במערכת המשפט. אבל זה לא מה שמציעים לוין ורוטמן. רפורמה אמיתית נגזרת ונבנית מדיון מעמיק בצרכים והערכים של הציבור והמדינה. דיון שמתחיל בשירות שמקבל האזרח בבית המשפט לתעבורה ומסתיים בביקורת השיפוטית על השלטון. רפורמה אמיתית נועדה לטיפול שורש גם בשיפור השירות המשפטי וגם בשכלול השיפוט החוקתי. את לוין ורוטמן מעניינים העומס, הסחבת ועינויי הדין כקליפת השום. רק בג"ץ מעניין אותם ורק הכחדת עצמאות הרשות השופטת על ידי העברת מינוי השופטים לידי הממשלה, ובחיסול הביקורת השיפוטית.
לשיפור השירות המשפטי נדרשת הגדלה מידית של מספר השופטים לממוצע המקובל ב־OECD, כ־22 שופטים ל־1,000 תושבים, ובנוסף לכך הפרדה מבנית של בית המשפט העליון (החוקתי) משאר הערכאות, כדי שיתאפשר לו "להתפנות" רק לשאלות עקרוניות ותקדימיות מהמשפט האזרחי והפלילי, וכמובן לשאלות החוקתיות ו"הבג"ציות".
רק במבנה כזה יש צידוק לדיון על הרכב וסמכויות העליון כבית משפט חוקתי. סמכויות שיוגדרו בחוק יסוד: החקיקה ויבהירו באילו תנאים יתערב בית המשפט בחוק יסוד, בחוק רגיל ובהחלטה שלטונית אחרת. במסגרת הזו אפשר לדון במודלים של ביקורת רחבה או מצומצמת יותר על השלטון. אבל לוין ורוטמן מתרכזים רק בנושא אחד, בגדיעת ידו של בית המשפט העליון, שלשיטתם גנב את המשילות והריבונות מנבחרי העם. לכן אין כאן רפורמה אלא מסע נקמה. אין תיקון אלא חורבן. ככה זה כשרפורמה נולדת מפרצי שנאה ונקמה ולא מיישוב דעת ממלכתי ואחראי. ככה נראית רפורמה שמתחילה מכתב אישום לראש הממשלה ומסתיימת בכתב אישום למערכת המשפט.
ולמה הממשלה לא עוצרת את מרוץ החקיקה אפילו לדקה? בנוסף להסבר של לוין שהשותפים יתאכזבו, נטען שגם לקואליציה יש ציבור משלה שלהוט לקדם את הרפורמה וצריך להקשיב גם לו. מיהו הציבור הזה? שלוש קבוצות נמנות עמו. ראשית, החרדים. אריה דרעי נחוש לנקום על פסילתו כשר ולהשיב עטרת הכהונה ליושנה. גם ח"כ משה גפני הפך לראש חץ חשוב בשיח השטנה, שנטוע בפסקי דין שהרתיחו את החרדים כמו החלת השוויון להומוסקסואלים, בגיוס, בתמיכות תקציביות. בנוסף החרדים כופרים בבית המשפט כמקור ציות מחייב. הם מצייתים לדין תורה ולרבנים. הם מחויבים להיבדלות מהמדינה, מה שלא מפריע להם להצטרף לממשלות ולקואליציות בתמורה לחקיקה ותקציבים שיבצרו עוד יותר את היבדלותם. לכן חשוב להם לסלק מדרכם ביקורת משפטית שמדי פעם פוגעת בהטבות האלה.
הקבוצה השנייה היא המתנחלים־המשיחיים ונציגיהם בממשלה. כאן לא יעזור כלום לבית המשפט העליון. למרות ההגנה שנתן לסיפוח ולהתנחלויות והכשרת ההגנה הצבאית על המתנחלים - הם לא יסלחו לו על פסקי הדין הבודדים שהורו לפנות מאחזים לא חוקיים. הביטוי די-9 יצא מהחבורה הזו, והדה־לגיטימציה הפרועה ביותר יצאה מחבורת הקנאים הזו שלעולם לא תסתפק בפחות ממאה אחוז מתאוותם. גם הם מצייתים לרבנים, אבל להבדיל מהחרדים הם משולבים בצבא. מהקבוצה הזו יצאו המחתרת היהודית, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, רוצחי דומא ופורעי חווארה. וממנה יצאו גם בן גביר, סמוטריץ' ורוטמן. הקבוצה השלישית היא הביביסטים שלעולם לא יסלחו על העמדת נתניהו לדין. כאן אין אבחנה בין משטרה, פרקליטות, ייעוץ משפטי ובתי המשפט. לוין ורוטמן ארזו עבורם את כל המערכת כישות מאוחדת, עריצה ודמונית, שגנבה מהעם את המשילות והריבונות.
שלוש הקבוצות האלה חולקות שלושה מכנים משותפים: הן לא דמוקרטיות בחלקן הגדול, אבל נהנות מהדמוקרטיה שמאפשרת להן לממש את יעדיהן; יש להן "סיבות טובות" לנקום במערכת המשפט; וגם - לא מתוכן יימצאו המחליפים לטייסים ולהייטקיסטים, כשאלה יחליטו להסיר את תרומתם לחוסנה הכלכלי והביטחוני של המדינה.
