משפט שדהמאלון מאסק ועד אדם נוימן: מה עושים עם סופרסטאר שאין עוד מלבדו?
משפט שדה
מאלון מאסק ועד אדם נוימן: מה עושים עם סופרסטאר שאין עוד מלבדו?
מאסק, נוימן וטרוויס קלאניק הם דוגמאות למנכ"לי על שהתקשורת מעצימה ובעלי המניות מסונוורים מהם, אבל עוצמתם מחלישה את הדירקטוריון ואת שומרי הסף, ופוגעת לבסוף בחברה. מאמר אקדמי חדש בוחן האם בית המשפט אמור להתערב ולאזן את יחסי הכוחות
1. לא סופרים אחוזים: כי שליטה היא עניין של דומיננטיות
כאשר אלון מאסק כפה על טסלה מוטורס עסקת בעל עניין - לרכוש חברה פרטית שלו בשם סולארסיטי שעוסקת בלוחות סולאריים - הוגשה נגדו תביעה נגזרת לבית המשפט לענייני חברות בדלאוור. השאלה הראשונה שביקשו השופטים לברר היא האם אלון מאסק הוא מנכ"ל או בעל שליטה. הוא החזיק ב־20% ממניות טסלה כך שפורמלית־משפטית הוא לא מוגדר כבעל שליטה. וזו גם המסקנה שמאסק חתר אליה: שהוא "רק" מנכ"ל, ולכן הדירקטוריון אמור לפקח על העסקה ולא בית המשפט. אלא שבית המשפט דחה את הטענה והחליט לברר את התביעה לגופה. ולמה? כי מאסק — בלי קשר להגדרת תפקידו — הוא האיש שעל פיו יישק דבר בטסלה. הוא הכתובת, הוא התחנה הראשונה וגם האחרונה. הוא טסלה. המשמעות: לא הגדרת התפקיד חשובה, אלא ההשפעה בפועל.
מאסק ומנכ"לי־על מסוגו כמו אדם נוימן (WeWork) וטרוויס קלאניק (אובר) נידונים במאמר חדש שכתבו הפרופסורים אסף חמדני וקובי קסטיאל מאוניברסיטת תל־אביב. המאמר הוצג בכנס משותף של הקריה האקדמית אונו ואוניברסיטת קולומביה, כנס מייסודו של פרופ' זוהר גושן מקולומביה. Superstar CEOS and Corporate Law (מנכ"לי־על ודיני חברות) הוא שם המאמר, ולא מדובר בסרט של מארוול.
2. החברה זה הוא: ומשקיעים אוהבים מנכ"ל חזק
"המאמר נכתב לשוק האמריקאי", אומר חמדני, "זהו שוק של חברות בלי גרעין שליטה בדרך כלל. המנכ"לים בשוק הזה היו מאוד חזקים בשנים האחרונות. הם קבעו מי יישב בדירקטוריון, ובמידה רבה הם החלישו את שומרי הסף ואף את בעלי המניות".
ואיך מגיעים למעמד העל הזה? "דרך היסטוריה של ביצועים מופלאים שהשוק חושב שאני אחראי להם, או שיש לי כריזמה יוצאת דופן ולכן כולם חושבים שאין לי תחליף", מדבר חמדני מהפוזיציה של מנכ"ל העל. "יכולות להיות סיבות רבות שסביבן מתגבשת האמונה שדווקא האדם הזה ואין בלתו חיוני להצלחת החברה. לאמונה הזו יש כוח עסקי אדיר. וככל שמתחזקת האמונה שהחברה מצליחה בגלל המנכ"ל הספציפי הזה, כך נחלשים שומרי הסף בחברה שתפקידם לשמור על בעלי המניות, שמצדם רוצים את התשואה הגבוהה ביותר ותולים ציפייה זו במנכ"ל הכוכב".
מדובר במנכ"לים שהתקשורת, וגם העולם העסקי, מאדיר, מאליל וסוגד להם. התקשורת הכלכלית מדרגת אותם כלהיטים במצעדי פזמונים. הם לא רק מנכ"לים, הם פניה של החברה - וזאת, דווקא בניגוד למגמות האחרונות בעולם התאגידי. "הדינמיקות השתנו. תיאורטית, בעלי המניות היום הם הרבה יותר חזקים. המוסדיים מחזיקים הרבה יותר מניות ונהיו יותר אקטיביים. יש קרנות גידור שאם יש מנכ"ל שמפספס את התחזיות כמה פעמים, הן מראות לו את הדרך החוצה. ועדיין", אומר חמדני, "יש חברות שבהן המנכ"לים מאוד מאוד חזקים. מה שאנחנו אומרים במאמר זה שכאשר יש מנכ"ל שהשוק מאמין בו וחושב שהפרסונה המסוימת שלו חיונית להצלחת החברה, זה מחליש בצורה משמעותית את הדירקטוריון בראש ובראשונה, ובהמשך גם את שומרי הסף ואת בעלי המניות".
3. צוקרברג לנצח: מניותיו הפכו אותו למסמר בלי ראש
אבל, לא לעולם חוסן. לפעמים גם כוכבים נופלים. "הכוח הזה יכול להיעלם כמו שהוא בא", מסביר חמדני את הדוגמה של אדם נוימן, ש"ממחישה את מחזור החיים של הסיפור הזה. בסוף גם ממנו נפטרו. הוא אמנם הצליח לעשות אינספור עסקאות בעלי עניין בחברה שיש בה את המשקיעים המתוחכמים ביותר בעמק הסיליקון. האמון בו והאמונה שהוא המפתח להצלחת החברה נתנו לו את המרחב לעשות הרבה דברים. אבל ברגע שרצו להנפיק את החברה והיו צריכים לתת לשוק גילוי על כל עסקאות בעלי העניין שעשה, המשקיעים סירבו לקבל את זה".
אצל קלאניק, מנכ"לה הצבעוני והכוחני של אובר, הסיפור דומה אך קצת שונה. "הוא מנכ"ל מאוד דומיננטי", אומר חמדני, "הוא עשה הרבה מאוד דברים על הגבול האפור של הציות לחוק. למשל, מערכת מעקב אחרי נהגי אובר שעובדים גם עם החברה המתחרה, ליפט. היתה שם התנהלות מאוד אגרסיבית של קלאניק שנועדה למצב את אובר במקום יותר טוב. הדברים האלה היו ידועים לדירקטוריון בזמן אמת, והוא בחר להעלים עין".
ויש מנכ"לים שנטועים כמסמר בלי ראש. שלא ניתנים להעברה. לא השוק, לא הדירקטוריון ולא בעלי המניות יכולים להפילם. מארק צוקרברג מפייסבוק, למשל. "כשהוא הנפיק את החברה, הוא דאג לזכויות הצבעה עודפות, ולכן לא משנה מה יקרה, הוא מחזיק ברוב בזכויות ההצבעה", אומר חמדני, "יכול להיות שבעלי המניות כבר לא חושבים שהוא מתאים להוביל את פייסבוק אבל אין להם מה לעשות. הוא בעל השליטה בגלל זכויות עודפות (בישראל מאז 1991 אוסר סעיף 46ב לחוק ניירות ערך על קיומן של מניות עם זכויות הצבעה עודפות בחברות הנרשמות למסחר בבורסה, למעט חריגים מסוימים — מ"ג). וזה הבדל ממאסק. אם מחר מניית טסלה תקרוס, אין למאסק שום הגנה פורמלית. ברגע שזוהרו יפוג, בעלי המניות יוכלו להדיח אותו כמו שעשו לאדם נוימן".
4. מדובר בסופרסטאר: וביהמ"ש צריך לאזן את כוחו
אחת המוטיבציות למאמר, מסביר חמדני, הוא להבין ולנתח את הפער בין העיתונות הכלכלית והעולם העסקי לבין העולם המשפטי. פער שקיים גם בספרות האקדמית. "שיח הכריזמה מוכר בכתיבה האקדמית על עולם הניהול, לעומת זאת הוא לא קיים בספרות המשפטית של דיני חברות. מנכ"ל זה מנכ"ל. רצינו להראות שאם מנתחים בפרספקטיבה הזו את הדינמיקות בעולם של החברות, מקבלים תובנות חדשות על בעיות הממשל התאגידי".
בעולם דיני התאגידים מנכ"ל הוא מנכ"ל, ובתקשורת הוא עשוי להמריא לדרגת אליל. הסגידה הזו מחלחלת גם לעולם העסקי, לשוק, להתנהגות המניה. "התקשורת הכלכלית אישרה את המעמד הסופרסטארי של מנכ"לי העל", אומר חמדני, "והשאלה שאנו מעלים היא האם אין זה מתפקידו של המשפט להתערב ולאזן את הכוח העודף הזה. את הכוח המשתק של הסופרסטארים על הדירקטוריון, על המינויים, על בעלי המניות. במצב שבו הדירקטוריון מתקשה לתפקד, על המשפט להרחיב את ההגדרה של שליטה ואולי את ההגנה על בעלי המניות - כמו במקרה של מאסק.
1 צפייה בגלריה
פרופ' אסף חמדני. "השאלה היא האם בית המשפט צריך התערב ולאזן את כוחם העודף של מנכ"לים"
(צילום: עמית שעל)
"כי במקרה שלו התביעה נדחתה לבסוף, אף שבית המשפט היה מוכן לקבל את הטענות שמאסק השפיע באופן בלתי הוגן על הדירקטורים. אלא שהחברה בסופו של דבר לא נפגעה, ובית המשפט כאילו אמר 'מי אני שאגיד למאסק בכמה היה צריך לקנות את החברה הזו'". את פסק הדין הזה הגדיר פרופ' עמיר ליכט מהזווית של דיני אמונאות (התומכים בהטלת סנקציות על הפרת אמונים של נושאי משרה) כ"נכון ומביש בעת ובעונה אחת".
5. כבוב לפני דלאוור: וטל יגרמן למד על בשרו
בפרשת התביעה הנגזרת בעסקת טסלה־סולארסיטי קבע בית המשפט בדלאוור שמאסק — בעל שליטה או מנכ"ל — הוא בעל הבית האמיתי. ושמבחן האחריות לא נמדד בהגדרה המשפטית של התפקיד אלא במידת ההשפעה בפועל.
את דלאוור בעניין הזה הקדים שופט המחלקה הכלכלית בתל אביב וכיום שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב. בפרשת פלד־גבעוני הרשיע כבוב את טל יגרמן אף שלא היה בעל שליטה, מנכ"ל ואפילו לא דירקטור. אבל, הוא היה האדם שניווט מאחורי הקלעים וגרר שלושה אנשי עסקים נורמטיביים כרפי פלד, אריה גבעוני ודוד הבי לסיפור שהסתיים ב־12 סעיפי אישום, בקריסה של קבוצת חברות ציבוריות ובחוב של כ־800 מיליון שקל. טענת ההגנה "לא הייתי נושא משרה, לא קיבלתי החלטות", נדחתה בידי השופט שכתב על "כוחו המאגי" של יגרמן, על "ה'יועץ' ששולט ביד רמה בקבוצה". גם בלי שיישא בתפקיד רשמי משמעותי.
