דעהלהכין את ההייטק הישראלי ליום שאחרי המלחמה
דעה
להכין את ההייטק הישראלי ליום שאחרי המלחמה
הכישלון המודיעיני ב-7 באוקטובר פגע במוניטין של צה"ל כצבא חזק ומתקדם וכן במוניטין של ההייטק הישראלי שרבים מבכיריו יוצאי יחידות מודיעין וטכנולוגיה. אבל לצד זאת ההייטק הפגין חוזק בסיוע אזרחי ובפיתוח טכנולוגיות מהירות וחכמות לזיהוי נעדרים. אחת המשימות החשובות כעת היא לשקם את האמון של משקיעי הון סיכון ושל עולם הטכנולוגיה בקטר של המשק
מתקפת הטרור על ישראל החרידה כל אדם מערבי, וכמובן גם את קהיליית ההייטק בעמק הסיליקון. "אתה בסדר? המשפחה? החברות?" היא שאלה שרבים מאיתנו נשאלנו מאות פעמים על ידי לא יהודים בסביבה העסקית והחברתית, בבית הספר ופעילויות אחרות.
לא זכורות לי תמיכה ואכפתיות בהיקפים האלה ב-13 השנים שלי בעמק הסיליקון כמשקיע הון סיכון. האירועים הטראגיים של אנשים מוכרים בעמק, רציחתה של דניאל, בתו של איל וולדמן, מייסד מלאנוקס, ונפילתו בקרב של אורי שי, בנו של יזהר שי, שר המדע ומשקיע הון סיכון ויזם מוכר הגבירו את ההזדהות והקרבה. זה מחמם את הלב, במיוחד כשקרב הסברה מתנהל בעוצמות גבוהות כיום בבתי הספר והאוניברסיטאות, בהם צעדות נגד טבח יהודי בעזה בערים שקטות כמו שאנחנו גרים, בתיכון לוס אלטוס, שאורגנה על ידי לא אחר מתלמיד יהודי.
אולם התמיכה הזאת היא גם חרב פיפיות. ישראל וההייטק שלה מוצבו בעשור האחרון כמודל לחדשנות ולהצלחה, כמרכז הסייבר העולמי, ויחידות כמו 8200 ו-81, תלפיות וממר"מ הפכו למטבע עובר לסוחר שכל שותף בקרן הון סיכון מכיר.
ההערכה העצומה הזאת ליכולות הטכנולוגיות של המודיעין של צה"ל והמוניטין שצברו, התנפצו לאחר כישלון זיהוי ההתקפה באמצעות טכנולוגיה. בכנס הון סיכון שבו הייתי השבוע, ללא קרנות ישראליות, דיברתי עם עשרות מנהלי קרנות הון סיכון. ההייטק הישראלי היה בהחלט נושא שיחה אבל גם שיקף את האכזבה. "שנים אומרים לנו 8200 הם קוסמים בסייבר. והנה, ישראל לא הצליחה לזהות חבורה של אנשים על פיק אפ טרקס" אומרים לי שני מנהלי הון סיכון שהשקיעו בחברות סייבר ישראליות בתדהמה. אחרים מדברים על כך שצה"ל נתפס פתאום כצבא גדול, מסורבל, שיושב על הגדר, ונעדר את הכתרים שקשרו לו - תחכום, תעוזה וחדשנות. הניתוח הזה מתווסף לתחושה בת שנה שישראל היא לא המדינה שבה עשו עסקים קודם, בגלל השינויים המשטריים שאיימו על יציבותה.
ישנם לא מעט משקיעים שישראל בכלל אינה מעניינת אותם, וגם לא מי עומד בראשה ועבורם, הרקע של היזם לא רלוונטי כל עוד החברה טובה והיזם בארצות הברית. עם זאת, ישנם גם הרבה מאוד משקיעים, בהם יהודים רבים, שמכירים את ישראל וביקרו בה, השקיעו בחברות ישראליות ומכירים את התעשייה הישראלית. אלו, בשנה האחרונה, היו מרוחקים. חוסר היציבות המשטרית בישראל הדאיג אותם. המלחמה היא כנראה יותר מידי עבור חלק מהם. "ישראל עבורי חזרה להיות מה שהיתה ב-2005 כשהתחלתי להשקיע בה" אומר לי בן שיחי, שהיה בעבר שותף בקרן של אחת מחברות הענק שפעלו ורכשו חברות בישראל. שותף בקרן מקומית אחר הסביר שהוא חושש שישראל לא ממלאת יותר את הצ'ק ליסט שיחפשו קרנות וגם לא המשקיעים המוסדיים בקרנות. "מפלס הסיכון עלה. אנחנו כמובן מאוד אוהבים יזמים ישראלים, ונשמח תמיד לראות חברות טובות שיקימו, אבל שימוקמו בארצות הברית", אומר לי שותף בקרן שמנהלת מיליארדי דולרים ומושקעת בכעשר חברות ישראליות.
ותיקי התעשייה, בהם גם אני, זוכרים את היכולת המדהימה של ההייטק הישראלי להתקיים ביציבות, גם באירועי קיצון כמו מלחמת לבנון השנייה, ויצרו תחושה של ביטחון אצל חברות הענק שמחזיקות מרכזי פיתוח בישראל ומשקיעי הון סיכון זרים. הפעם, התחושה נראית שונה. אחוז גדול של עובדים ומנהלים עסק בשנה האחרונה במחאות, והדבר השתקף בפרודוקטיביות, וכיום, אותם אנשים הם אלו שמגוייסים ראשונים להילחם. בחברות רבות אחוזים ניכרים מהגברים, וגם נשים גויסו, כשברקע קשיים מאקרו-כלכליים בגיוס הון ומכירות.
אבל לצד כל אלו, יש גם את תחושת החוסר אונים וחוסר האמון בהנהגה שמשדר הציבור בישראל שמעורר תהיות, ובעיקר פניות של עשרות יחידות, בהן כאלו בפרופיל גבוה לתרומה לאנשי עסקים והייטק בארצות הברית - בעיקר לציוד טקטי, אך לעיתים גם לאוכל. "קיבלתי פנייה מיחידה שנחשבת ליחידת עילית לתרומה. בזמן שישראל מתהדרת בתל"ג גבוה, אני לא מבין מדוע הם פונים לתורמים פרטיים בארצות הברית, כשיש מדינה כל כך עשירה. נראה שסדר העדיפויות לא במקום", אמר לי מיליארדר אמריקאי ושעה אחר כך אמר אותו דבר מולטי-מיליונר שהתבקש מיחידה מוכרת אחרת לתרום ושיתף ב"שושו" שהם מבקשים כספים.
תרבות השנור הזאת, היעדר מבוגר אחראי, ותחושה שהמדינה עצמה נעדרת, מטרידים מאוד את אותם תרומים ואנשי עסקים אמריקאים שמרגישים שישראל אינה המדינה שחשבו שהיא, אלא שוק. שהממשלה, אינה פונקציה וזו חברה אזרחית ששורדת.
ישראל, משרדי הממשלה הרלוונטים, והקהילה העסקית, חייבים לחשוב על היום שאחרי המלחמה, ולהתחיל להיערך לכך עוד בעת הקרבות מתרחשים. כי המלחמה הבאה של ישראל היא להתניע מחדש את הקטר הזה ולהחזיר אותה לשורת המדינות האטרקטיביות, של חדשנות ויצירתיות, של יוניקורנים ומרכזי פיתוח זרים. המדינה והקהילה חייבים לספק רשת ביטחון אמיתית למשקיעים וחברות זרות, להבהיר כל מה שבספק, להגדיל מימון ותמיכה לצד מעט התניות, לפעול בהסברה רחבה ומיידית שההייטק קיים ופועל לצד המלחמה וללא פגיעה, ולתת דוגמאות ותהודה מהירה לאופן שבו הטכנולוגיה הישראלית כן יצרה הבדל בשדה הקרב והמהירות שבא ההייטק הישראלי התאושש מאז ה-7 באוקטובר והפגין חוזק בסיוע אזרחי ובפיתוח טכנולוגיות מהירות וחכמות לזיהוי נעדרים.
אם לא נעשה כך מוקדם, המחיר הקצר, הבינוני וארוך הטווח של הכלכלה הישראלית וההייטק הישראלי עלול להיות מאוד גדול.
עודד חרמוני הוא משקיע הון סיכון בעמק הסיליקון ובישראל, מנהל את קבוצת ההשקעות J-Ventures group
