דעהנזקו הגדול של נתניהו: הביביזם שחיסל את האבחנה בין אמת ושקר
דעה
נזקו הגדול של נתניהו: הביביזם שחיסל את האבחנה בין אמת ושקר
סכנות נתניהו שמתבררות בשני משפטים ואולי גם בשתי ועדות חקירה נבלעות בתוך הסכנה הגדולה מכולן - פירוק היכולת לנהל כאן שיח שפוי
1. ביום שצעד מצעד הדגלים בירושלים התראיינתי על משפט נתניהו, והצעתי קשר בין השניים: בטבלת הנזקים למדינת ישראל שהותיר אחריו בנימין נתניהו, הכשרת הכהניסטים, הלגיטימציה והכנסתם לכנסת היא במקום הראשון במצעד נזקיו. האישומים בתיקי האלפים הם אולי במקום השלישי או הרביעי. כשיצאתי מהריאיון, פגשתי בחדר ההמתנה מרואיין נוסף, בכיר לשעבר במחלקה היהודית בשב"כ. "אני חולק עליך לגבי המקום הראשון", אמר, "לדעתי חלקו של נתניהו ברצח יצחק רבין צריך להיות במקום הראשון".
אכן, התחרות לא קלה. יש שיאמרו רבין, יש שיאמרו הכשרת בן גביר, יש שיאמרו השחיתות, יש שיאמרו ליבוי השסעים וההסתה, יש שיאמרו האיום בהרס מערכת המשפט והשירות הציבורי, יש שיאמרו בפירוק הממלכתיות. איש איש וטעמיו. והנה, אני משנה את דעתי לגבי המקום הראשון ומציב בו מורשת הרסנית נוספת - פירוק השיח הציבורי מהיכולת לנהל שיח שפוי, להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע. לביביזם יש את הקהל שיסרב להשתכנע בכל פגם אפשרי שיוטל במשפחה המלכותית. אין שום אפשרות להוכיח למעריציו, בני הערובה התודעתיים שלו, את הסכנות שטמונות בו.
1 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו. דווקא הדמוקרטיה, שהוא כה מתאמץ להשמידה, מסבירה לו פנים וסוללת את דרכו חזרה לשלטון
(צילום: אוליבייה פיטוסי)
עדויות מקורביו בעבר; עדויות מיטב המומחים הביטחוניים שעבדו לצדו; פסקי דין של בתי הדין לעבודה (לגבי רעייתו); ציוציו המחפירים של בנו; שקרים מוכחים - כל אלה כאילו לא קיימים עבור תומכיו, שמחזקים בסקרים את סיכוייו לחזור לשלטון. במובן זה, פולחן האישיות הביביסטי, שנטרל את היכולת להסכים על אמת כלשהי, הפך לנזק הגדול ביותר. ניר חפץ מספר את הסיפור מסמר השיער על מופע האימים של יאיר? מיד יבוא נתן אשל ויטען להד"ם, ודי בכך כדי לקטלג את הסצנה כעוד ניסיון להכפיש את המשפחה. וכך גם הצרחות של שרה הן בכלל מבושלות, וסיפור המגנומטרים הוא פייק. מול כל העדויות לטרלול משפחתי מצא הביביזם את התגובה ההולמת – לקבור את הכל כשקר, רדיפה ושנאה של שמאלנים אוהבי ערבים למנהיג ולמשפחתו.
2. את תביעת הדיבה של משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט על שכינה את בניה כ"חולי נפש" ניתן למסגר גם כך: ראש ממשלה לשעבר, נאשם בפלילים, תובע ראש ממשלה אחר שהורשע בפלילים על שזה איבחן אותו, ללא חוות דעת קלינית מוסמכת, כ"חולה נפש". אותו ואת משפחתו. נדמה לי שדי במסגור הזה כדי להוציא לרעה את דיבתה של מדינת ישראל. אלא שלמדינה אין, למרבה הצער, אפשרות לתבוע את השניים האלה.
אולמרט דחה הצעה להתגונן בטענה שמדובר בביקורת מצדו ולא בקביעה עובדה – חולה נפש במשמעות משוגע, פסיכי וכיו"ב – שזה סוג של ביקורת קטלנית אבל לא בהכרח עובדה קלינית. יהיה לאולמרט קשה לצלוח את המשוכה הקלינית ללא חוות דעת שתתקבל על ידי בית המשפט. אבל, אוסף העדויות שהוצגו בבית המשפט עשוי לשרת אותו באמצעות הטיעון הבא: האם אין זו מסקנה מתבקשת, לנוכח מה ששמענו, שהמשפחה הזו אינה בקו הנורמה הסבירה? האם הסצנה של יאיר, הצרחות של שרה, לא מצדיקים מסקנה תמת לב לגמרי שמדובר במה שטען כלפיהם? במקרה כזה יכול השופט להקל בסכומי הפיצוי שיפסוק למקרה שידחה את הגנות אולמרט ויקבע שהוציא דיבה.
נתניהו מתגלה כאן כדמות המתונה ביותר מבין השלושה, תינוק שנשבה בידי רעיה ובן קיצונים בהרבה ממנו. על הכניעה הזו נשמעו גם עדויות בתיק 4000, שלפיהן ביום ראשון, לאחר סוף שבוע עם משפחתו, לא כדאי היה להתקרב לראש הממשלה נתניהו. לא פעם היה משנה החלטות שקיבל לפני הסופ"ש עם שרה ויאיר.
וזו הפואנטה בסיפור: ככל ש"דירוגו הקליני" בתביעת אולמרט נמוך יותר (ולפיכך הוא גם עשוי לזכות בסכום גדול יותר מאשר רעייתו ובנו) – כך יורד דירוגו בסולם האיכות המנהיגותית. "מוצץ לכחלון", כהגדרתו המעודנת של יאיר, ובמלים פחות בוטות – שפוט נרצע של רעייתו ובנו. וזה מוביל לפרק הבא: האם אין בכך הפרת אמונים?
3. למיטב הבנתי, ראש ממשלה שמקבל החלטות מנהיגותיות בסביבה ביתית כפי שהוצגה בידי עוזי ארד וניר חפץ עובר את העבירה הפלילית של הפרת אמונים. עבירה זו - סעיף 284 בחוק העונשין - אינה מוגדרת באמצעות מעשים קונקרטיים, ועל כך יש ביקורת רבה על הפרת הכלל ש"אין עונשין אלא אם מזהירין". ההצדקה לקיום עבירה כזו, נטולת הבהירות, היא שלא ניתן לחזות את אינסוף ההתנהגויות הפסולות של פוליטיקאים, ולכן עדיף להשאיר מעליהם את החרב המתהפכת הזו.
מהותה של העבירה היא "מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור". כלומר, כל התנהגות שניתן להסיק ממנה פגיעה בציבור. השופט אהרן ברק הגדיר את ההתנהגויות האלה כך: "הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט, ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית". היש דרך טובה יותר לתאר את הנעשה בבלפור? נכונותו של נתניהו לקבל החלטות בסביבת השפעה רעילה כזו ותוצאותיה כפי שתוארו בתביעה הדיבה נגד אולמרט היא הפרת אמונים ברמה גבוהה בהרבה, למשל, מקבלת המתנות בתיק 1000. ההשפעה שיש לקבלת החלטות במטבח המשפחתי היא פגיעה אנושה באמון הציבור - למעט הציבור הביביסטי ,שבעיניו ממילא הכל פייק.
4. סיפור הפרת האמונים, כלומר אמון הציבור בנתניהו, מתנפץ בסקרי בחירות למיניהם בתמיכתו היציבה של הליכוד הביביסטי. בסקרי מידת ההתאמה לראשות הממשלה מביס נתניהו את מתחריו - וזאת כשהוא מנהל בימים אלה גם משפט פלילי וגם משפט דיבה, כשברקע ממתינות לו שתי ועדות חקירה שהוא אמור להעיד בהן (ועדת המירון וועדת הצוללות, שתי פרשות שעל חלקו בהן לא יזכה ככל הנראה באותות הצטיינות). אבל דווקא הדמוקרטיה, שהוא כה מתאמץ להשמידה, מסבירה לו פנים וסוללת את דרכו חזרה לשלטון. על נפלאות האבסורד הזה ראוי ללמוד ממקומות אחרים שבהם דמוקרטיות חיסלו עצמן באמצעים דמוקרטיים.
במקרה שלנו, זה קורה באמצעות אותה מורשת נתניהו שלטעמי כובשת את המקום הראשון במניין נזקיו – חיסול השיח השפוי השכלתני, חיסול ההיררכיה בין אמת לשקר, בין טוב לרע. אין עובדות, יש רק "ביבי או לא ביבי". יכולתו המופלאה לתמרן את המדינה לבחירה הפרסונלית הזו בלבד היא נשקו הגדול, וגם נזקו הגדול מהסיבה שהוא מוחק באחת את כל הנזקים האחרים. שאלת ה"ביבי או לא ביבי" תמיט עלינו את הטרגדיה השייקספירית "להיות או להיות".
