חינוך משותף יהודי-ערבי בבתי ספר - חובה וגם זכות
חינוך משותף יהודי-ערבי בבתי ספר - חובה וגם זכות
רק כאשר דוחים את הנחת היסוד המוטעית ומתנסים לעומק בעבודה בצוות יהודי-ערבי, ניתן להבין את ההזדמנות החינוכית, הערכית והמקצועית הבלתי רגילה שנלווית אליה
השיח אודות העסקה של נשות חינוך מהחברה הערבית כמחנכות בבתי ספר בחברה היהודית הפך השבוע לבון-טון בקרב משפחות וקהילות רבות בחברה היהודית.
כל השדים כולם פרצו לפתע ואיתם קשת של פחדים, כאשר מעל לכל מעיב החשש הגדול מהשתלטות עוינת על עיצוב הערכים, ההיסטוריה והנרטיב בחינוך ילדי ישראל מהחברה היהודית. הפחד מובן, הנושא אכן מורכב, אך השיח המתפתח אינו נוגע ברבדים המשמעותיים של הסוגיה. הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי על אודותיה בקצרה.
על פי הנחת היסוד הרווחת בקרב קהלים רבים, מחנכות מן החברה הערבית אינן מכירות ואינן יכולות ללמד את ערכי הליבה של החברה היהודית, ובנוסף לכך הן בוודאי מתנגדות לאלו. הנחת יסוד זו משמשת עילה מוכרת לביטול השילוב של מחנכות מן החברה הערבית בחברה היהודית, והיא בעלת ניחוח גזעני.
במבט בוחן על המציאות בישראל כיום, ניתן לראות שמרחבים רבים והולכים בחברה שלנו מובלים על ידי אנשי מקצוע משובחים מהחברה הערבית, למשל באקדמיה, בפוליטיקה וברפואה. אנשי מקצוע אלו מאזנים היטב בין ערכי הליבה של החברה היהודית לבין אלו של החברה הערבית, מחזקים את המשותף ביניהן (ויש הרבה ממנו) ומקדמים אותנו כחברה ישראלית טובה יותר ושלמה יותר. במבט כלפי העולם, ניתן לראות שנושאי עוגן כגון זיכרון השואה היהודית נלמדים במדינות שונות בעולם על ידי מחנכות שאינן יהודיות, ואנו כחברה אף שואפים לכך.
האם השיח המתפתח כעת בהרצליה פיתוח ובערים אחרות היה מתלהט לו היה מדובר במחנכת בעלת רקע נוצרי אמריקאי למשל? בראייה חינוכית, עלינו לזכור כי ערכי הליבה של חברה נרכשים בתהליך ארוך המתחיל בבית התלמיד/ה, נמשך במשפחה המורחבת, בקהילה, בפעילויות לא פורמליות, וכמובן גם בגנים ובבתי הספר. במובן זה מחנכת הכיתה אינה עוסקת בנושאים אלו באופן בלעדי, ובהכרח עושה זאת כחלק מהתוכנית המוסדית.
תמצית המעשה החינוכי אינה בהקניית הידע, אלא בעיצוב דרכי החשיבה והלמידה בקרב תלמידים. כל מחנכת מקצועית (למשל מן החברה הערבית) תדע לעשות זאת בהצלחה. ברמה האישית, אני נוכח כל יום מחדש ביכולתן המופלאה של עמיתותיי מהחברה הערבית ללמד ערכים וחשיבה ביקורתית, ולדון בהיסטוריה של עמי ומשפחתי ניצולת השואה במדינת ישראל. רק כאשר דוחים את הנחת היסוד ומתנסים לעומק בעבודה בצוות יהודי-ערבי, ניתן להבין את ההזדמנות החינוכית, הערכית והמקצועית הבלתי רגילה שנלווית אליה.
דרושות סובלנות ומקצועיות ללא פשרות
כמנהל בית ספר, אני חשוף גם למצוקה בכוח אדם בהוראה בחברה היהודית. בה בעת שמנהלות ומנהלים מתקשים לאייש תקני הוראה, וכוח ההוראה הקיים נשחק לנוכח תנאי העבודה המשתנים ומשבר הקורונה, כ-7,000 עובדי הוראה מהחברה הערבית אינם נכנסים לכוח העבודה בשל היעדר תקנים בבתי ספר בחברה הערבית (התהליכים הדמוגרפיים בכל חברה מתורגמים למספר התקנים הפנויים בהוראה). רבים מהם מחנכים בלב ובנפש, שיכולים לסייע בפתרון ראוי ומקצועי למצוקה הגוברת כבר כעת, להתקדם בקריירה, ולשפר את פני החברה הישראלית כולה. עשינו זאת בעולם הרפואה, נוכל לעשות זאת גם בעולם החינוך. נכון, מדובר בתהליך עדין ובו מורכבויות שונות ורבות. אולם בחשיבה לטווח ארוך, בסובלנות ובמקצועיות ללא פשרות, נוכל לו. השינוי בדרך, כדאי להיערך.
זקוקה לתמיכה? אנחנו כאן איתך, 18 מחנכים ומחנכות (6 מהחברה הערבית, 8 מהחברה היהודית, 4 בינלאומיים) שבוחרים כל יום לעבוד יחדיו ומאמינים זה בזו. מחנכים ביחד. לא מוותרים. חינוך משותף יהודי-ערבי בבתי ספר אינו רק בבחינת חובה לדמותה העתידית של החברה הישראלית, הוא גם מהווה זכות בלתי רגילה.
יובל דביר הוא מנהל בית הספר הבינלאומי לחברה משותפת בגבעת חביבה (GHIS)
