די להתעללות ברוכבים, בעלי העסקים הקטנים
די להתעללות ברוכבים, בעלי העסקים הקטנים
רבים מבעלי העסקים הקטנים מוותרים על רכישת פוליסת חובה לדו"ג בגלל העלות הגבוהה של פרמיית חובה עסקית. הגיעה השעה לבטל את הגזירה ולתמחר את הפוליסה בהתאם לאופי והיקף השימוש בו
עלות פרמיית ביטוח חובה לדו גלגלי מהווה מעמסה כלכלית קשה על קהל הרוכבים, חלקם הגדול, צעירים בגילאי העשרים. במציאות בה פרמיית חובה ממוצעת נושקת לגבול 4,000 השקלים – אין זה פלא כי אגף שוק ההון מצא שכמעט כ 40% מהרוכבים – מחוסרי ביטוח. אלא שקיימת בעיה נוספת – גם חלק בלתי מבוטל מאלו שרכשו ביטוח, ושילמו תמורתו כסף רב, עשוים למצוא את עצמם ללא מטרייה ביטוחית, נאלצים להתמודד בכוחות עצמם עם ההשלכות הכלכליות של תאונה.
אחד מהפרמטרים שמשפיעים על גובה הפרמיה לביטוח חובה של כלי דו-גלגלי הוא מטרת השימוש ברכב. בטופס ההצעה אותו המבוטח נדרש למלא בעת רכישת פוליסת ביטוח החובה, קיימות שלוש שאלות שעל-פיהן נקבע אם הפוליסה תהיה פרטית או עסקית, ובכללן האם רוכש הפוליסה מצהיר לרשויות המס על הוצאות של האופנוע, קנייתו וכו', לצורך החזרי מס. שאלה נוספת היא האם
הרוכב משתמש באופנוע לצורכי עבודה. די בתשובה חיובית על אחת מן השאלות, על מנת לגרור התייקרות מיידית של הפרמיה בסכום שיכול להגיע גם ל 1,500 שקלים.
לאור העלות הגבוהה שמושתת על קהל שאינו מאופיין ברובו כבעל יכולת הכנסה גבוהה, רבים מצהירים על שימוש פרטי, חרף העובדה כי הם עונים על אחד מהקריטריונים שצוינו מעלה. במקרה של תאונה, שלאחריה יתברר למבטחת כי המבוטח לא השיב תשובה כנה לאותן שאלות, הוא עשוי למצוא את עצמו נלחם על זכותו לקבל פיצוי.
החובה לשלם פרמיה עסקית, חלה גם במקרה בו אינו משתמש דרך קבע בכלי לצורכי עבודתו, ולמעשה, די אם זה משמש אותו מספר פעמים ספורות, על מנת לשייכו אוטומאטית למשתמש עסקי. לשיטת רשות שוק ההון, מדובר על מצב סביר. בתשובה לשאלה שהופנתה אליה בנושא, במסגרת כתבה שפורסמה באתר פול גז, זו השיבה כי "האבחנה בדמי הביטוח בסוג הבעלות לגבי אופנועים, נובעת בין היתר גם מהעובדה שביטוח החובה של כלי רכב הדו-גלגליים המבוטחים בפול מסובסד על-ידי כל שאר ציבור המבוטחים בביטוח חובה. אין זה נכון שאדם שמשתמש בכלי הרכב הדו-גלגלי שלו למטרות עסקיות, יסובסד באותו שיעור של אדם שאינו עושה שימוש עסקי בכלי הרכב".
הבעיה היא כי במקרים לא מעטים, השימוש בדו"ג אינו בחירה, אלא אילוץ. במציאות בה הכשל התחבורתי בכבישים מחמיר מיום ליום וחצייה של תל אביב לדוגמא, בשעת הצהרים, מדרום לצפון ברכב פרטי, אורכת למעלה משעה, אין זה פלא כי רבים בוחרים בחלופה על שני גלגלים. תחבורה ציבורית, אינה באמת נותנת מענה יעיל לצורכי ההתניידות – אין ספור מדרגים ממקמים את ישראל בתחתית המדינות המפותחות מבחינה יעילות התחבורה הציבורית.
כמו כן, ההתייחסות לכלל המשתמשים העסקיים כקבוצת סיכון אחת, בלא קשר לתכיפות ואופי השימוש – חוטאת אקטוארית. הסיכון נגזר בין היתר מהיבט זה, אך נכון להיום, הוא אינו מהווה משתנה בנוסחת חישוב הפרמיה. דין שליח, שמסתכן במשך שעות ארוכות ביום, כאשר משכורתו תלויה בין היתר במהירות התניידותו, אינו זהה לדינו של רוכב שמשתמש בכלי לצרכים עסקיים, אחת לשבוע, לצורך הגעה לפגישה.
המציאות כפי שהיא חייבת להשתנות - הסיכון המשמעותי שנוטלים על עצמם אותם רוכבי דו"ג שמצהירים הצהרה כוזבת לגבי תכלית השימוש, בלתי סביר, וחמור מכך – חלקם מוותרים כליל על רכישת ביטוח.
לתפיסתי, נדרש לבצע רפורמה ולבטל כליל את החלוקה לפרטי או עיסקי, אלא לקבוע את גובה הפרמיה בהתאם להיקף ואופי הנסועה.
ישנם כיום די והותר פיצ'רים טכנולוגיים שמאפשרים להתחכות אחר מרחק הנסיעה, שמהווה בסופו של יום משתנה מהותי באומדן רמת הסיכון שכרוכה במבוטח. אין כל היגיון לחייב מבוטח שגומע מידי חודש 500 קילומטר, בתשלום ביטוח חובה בעלות שזהה לזה שרוכב מרחק כפול ומשולש.
כמו כן, הטכנולוגיה הקיימת, גם מאפשרת להתחכות אחר אופיו של מסלול הרכיבה. רמת הסיכון שגלומה ברכיבה בתוך העיר, עולה מונים מספר על זו שקיימת בתא שטח בין עירוני. את הפרמיה ניתן לחשב, מידי חודש או באופן חד שנתי, גם בהתאם לנתון זה.
בנוסף, ניתן אף לתמחר את גובה פרמיית החובה בהתאם לאופי הרכיבה עצמה. ניתן כיום להתקין צ'יפ בעלות זולה יחסית, באמצעותו ניתן לאפיין את הסיכון שצומח מדפוסי הרכיבה המסוימים, זאת באמצעות ניטור של מספר הבלימות, ההאצות וכו'.
מדובר כמובן רק על רעיון ראשוני וישומו עובר דרך תחנות נוספות, אולם נדמה שאין לנו את הפריבילגיה להמשיך ובמדיניות התמחור הנוכחית. היא עושה עוול לעשרות אלפי בעלי עסקים קטנים, שבנוסף לכל צרותיהם, גם נחשפים לסיכון משמעותי של כיסוי ביטוחי חסר.
