משפט שדהבג"ץ שמר על חופש הביזוי של זוכה פרס ישראל
משפט שדה
בג"ץ שמר על חופש הביזוי של זוכה פרס ישראל
בג"ץ דחה את העתירות נגד זכייתו של הרב יצחק יוסף בפרס ישראל, אף שלכאורה עמד בחריג שמאפשר לבטל את הפרס; פסיקה של שופטים דתיים בבית המשפט העליון צמצמה את ההכרה בידועים בציבור, בתמיכה מפתיעה של שופט ליברלי
1. פרס לפוגענות: העתירות נגד מתן פרס ישראל לרב יוסף נדחו, אך התבטאויותיו לא נשכחו
בג"ץ דחה בשבוע שעבר את העתירות נגד מתן פרס ישראל בקטגוריה של ספרות תורנית ליוצרים לרב הראשי יצחק יוסף. המסורת של הפרס יצרה "תת־מסורת" של עתירות נגד הזוכים, שאולי ראויים בגלל פועלם, ואולי פסולים בשל התבטאויותיהם. בג"ץ נגרר בעבר לאירוע פעמים רבות, כשנדרש לפסול את הפרס לעודד גולדרייך, שמואל שניצר, עמוס עוז, שולמית אלוני, יגאל תומרקין, זאב שטרנהל, ניצה בן דב, הרב יעקב אריאל. פרופ' ישעיהו ליבוביץ העדיף לחסוך את המהומה כשוויתר על הפרס.
העתירה נגד הרב יוסף נומקה בדברים שאמר אגב הדיון בגיוס בני הישיבות: "שבט לוי פטור מגיוס לצבא. אם יכריחו ללכת לצבא – ניסע כולנו לחוץ לארץ, נקנה כרטיסים ונלך לשם. כל החילונים האלה לא מבינים שבלי הכוללים והישיבות לא היתה הצלחה לצבא – החיילים מצליחים רק בזכות בני התורה".
השופטים חוזרים על הנימוקים לאי־ההתערבות המסורתית: שיקול הדעת המקצועי של חברי ועדת השופטים; אי־שפיטות לפי חוק חוזים לגבי פרסים וגם חופש הביטוי - פרס ישראל הוא ממלכתי, אך אינו אמור לשקף קונצנזוס של הציבור.
אבל, כשמדובר בבג"ץ, הדלת לעולם לא נעולה הרמטית, ונוסחו חריגים שיצדיקו התערבות במקרי קיצון. למשל, החריג שניסח בזמנו השופט נעם סולברג: "אם נמצא כי המועמד עשה שימוש בביטויים גזעניים קשים כלפי אדם או ציבור מסוים". על החריג הזה בוססה העתירה הנוכחית, על היבול הגזעני השופע שניפק הרב. למשל, במרץ 2016 אמר: "לפי ההלכה לגויים אסור לגור בארץ, כי שלטון תקיף יותר היה שולח אותם לסעודיה, וכי הסיבה שבגינה חיים בישראל גויים היא כדי לשרת את היהודים". בינואר 2020 השתלח בעולים ממדינות חבר העמים: "יש כאן בארץ הרבה הרבה גויים. חלק מהם הם קומוניסטים, עוינים את הדת, שונאי דת. הם לא יהודים בכלל, גויים, ואחר כך מצביעים למפלגות שמסיתות נגד החרדים. בשביל זה העלו אותם פה לארץ. הם גויים גמורים".
נדמה שהרב יוסף סימן את התחתית שקשה לרדת ממנה והשאלה היא מה הטעם לנסח חריגים אם המקרה הזה אינו נופל לגדרם. השופט חאלד כבוב ציין בפסק הדין, כי הרב ביזה והשפיל "ציבורים רבים במדינת ישראל, ובהם עולי חבר העמים, בני הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית, המיעוט הלא־יהודי". וכמובן, הסית להשתמטות באמירה שביססה את העתירה הנוכחית.
לפיכך, מוטב לאמץ את המלצת כבוב: "אין עוד מקום להגשת עתירות התוקפות את החלטת שר החינוך להעניק את פרס ישראל למועמד כלשהו, יהיו התבטאויותיו הערכיות מכוערות ומבזות ככל שיהיו". מצד אחד, אפשר לדחות את העתירות על הסף בהחלטה של חצי עמוד. מצד שני, וגם זה חשוב - יש תועלת בהחלטה מנומקת שמשתרעת על 25 עמודים, כמו במקרה הנוכחי, כדי להזכיר שוב את הציטוטים המכוערים והגזעניים של חתן הפרס לאי־תפארת מדינת ישראל.
2. צמצום הכרה: בית המשפט העליון מקשיח את הכללים להכרה בזוגות כידועים בציבור
מוסד "הידועים בציבור" ספג בשבוע שעבר מכה אנושה בבית המשפט העליון. השופטת יעל וילנר, בהסכמת יצחק עמית ודוד מינץ, שללה את ההכרה כ"ידוע בציבור" מאדם שתבע מחברת הביטוח פיצוי בעקבות מות זוגתו בתאונת דרכים. הפיצוי היה משולם לו אילו הוכרו השניים כ"ידועים בציבור".
חשוב להקדים ולומר שאין בישראל חוק שמגדיר ומסדיר את מעמדם של הידועים בציבור. וזאת בגלל שהמדינה, כרגיל וכמקובל בדיני משפחה, משתמטת מתפקידה ומטילה על בתי המשפט את החובה הבלתי נעימה לנהל את חייהן של משפחות רבות, שגורלן ייקבע לפי השופט או השופטת ששובצו לתיק. כמו במקרה שלנו - האם ירחיבו או יצמצמו במבחנים שנועדו לקבוע אם מדובר ב"ידועים בציבור".
המבחנים הם רבים. השופטים אמורים להסיק מהם כי בני הזוג "התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין".
במקרה הנוכחי לא הסתפקה השופטת וילנר בשלושת אלה: כוונתם של בני הזוג להינשא, מגורים משותפים במשך שנה וחצי וחלוקת ההוצאות ביניהם. לשיטתה, זו תשתית ראייתית "דלה וחסרה". במציאות הזוגית הזו חסרו חשבון בנק משותף, שיתוף בנכסים, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, רישום בן הזוג כמוטב בפוליסת בן הזוג המנוח. בית משפט השלום הסתפק ב"יש" כדי להכיר בהם כידועים בציבור, העליון התמקד ב"אין" כדי לשלול מהם את ההכרה.
בפסק דין "סיגל ביטון" מלפני חמש שנים נקבע, ש"החלטת בני הזוג להינשא מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור". וילנר מבטלת את המסקנה הזו וקובעת "שלעתים יוכח כי כוונת בני הזוג להינשא מהווה דווקא אינדיקציה ל'שלילת' ההכרה בבני הזוג כידועים בציבור. זאת, שכן ניתן לראות בכוונה להינשא כ'הסכמה מכללא' שלפיה ההשלכות הנובעות מסטטוס הנישואין לא יחולו בטרם יבואו בני הזוג בברית הנישואין אלא החל ממועד הנישואין בלבד". ובעברית פשוטה – ההחלטה להינשא בעתיד יכולה להוכיח שבהווה הזוג דווקא אינו מעוניין בסטטוס הנישואים. לטעמי, זו התפלפלות פילוסופית שנועדה לבטל מסקנה פשוטה והגיונית יותר – מי שחי ביחד ומתכוון להינשא לא יתכחש להגדרה שרואה אותו "ידועים בציבור".
וילנר ומינץ, שניים משופטי ההרכב, הם דתיים, ושופטים דתיים ייטו באופן טבעי לצמצם את ההכרה במבנים זוגיים ומשפחתיים שאינם נישואים כדת משה וישראל. במקרה הנוכחי בני הזוג לא יכולים היו להינשא בנישואים דתיים אלא אזרחיים בלבד (בגלל שבן הזוג אינו יהודי). גם עובדה זו לא הקלה עליהם את ההכרה הגמישה יותר כ"ידועים בציבור". אבל השורה התחתונה כאן היא ברורה: ככל ששופטים דתיים יטפלו בתיקים האלה, תצומצם ההכרה ב"ידועים בציבור".
וזה מוביל אותנו לשופט החילוני בהרכב יצחק עמית, שזכורה עמידתו האיתנה מול השופטים אלכס שטיין ודוד מינץ בפרשת ה"בוגדת". שם התעקש על העמדה הליברלית שאין להעניש רכושית בת זוג מטעמים מוסריים. במקרה הנוכחי הצטרף לשני השופטים הדתיים בהרכב. צריך רק לקוות שלא עמדה לנגד עיניו המחלוקת סביב בחירתו לנשיא. אולי אפשר להבין את עמדתו כחזרה ל"גירסא דינקותא" – מעין חזרה לימיו כתלמיד בבית ספר היסודי ממלכתי־דתי "מוריה", ואחר כך בתיכון הדתי צייטלין.
