פרשנותמשפחת נתניהו נגד אולמרט: הקרב הזה הוא בנפשם
פרשנות
משפחת נתניהו נגד אולמרט: הקרב הזה הוא בנפשם
תביעת הדיבה של המשפחה נגד רה"מ לשעבר היא שפל חדש לשניים, אבל גם למדינה שאלה מנהיגיה; בדו־קרב שייפתח מחר בבית המשפט לנתניהו יש יותר מה להפסיד; ומבקר הפרקליטות השופט בדימוס דוד רוזן נפרד במכתב שמעורר כמה סימני שאלה
1. "חולה נפש"
האם זהו גידוף או אולי אבחנה קלינית
מחר ייפתח בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט עמית יריב, משפט הדיבה שהגישה משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט. משפט שמטיל צל כבד על רמת שיקול הדעת של שני ראשי ממשלה לשעבר. זה שתבע וזה שנתבע. מתביעות כאלה אף צד לא יוצא טוב. כמובן שאפשר עדיין לחתוך נזקים ולסיים את הסיפור הזה במחיקה, הסתלקות, פשרה, גישור, בוררות. משפט פומבי הוא נזק. לשון הרע לא רק לשני הניצים, אלא גם למדינה שהשניים הנהיגו כראשי ממשלה.
נתניהו, אשתו שרה ובנו יאיר תובעים מאולמרט, באמצעות עו”ד יוסי כהן, 837 אלף שקל בגלל שאמר בשני ראיונות (לגדי סוקניק ולאופירה וברקו) כי השלושה סובלים ממחלת נפש. בכתב ההגנה טוען אולמרט, באמצעות עו”ד אמיר טיטונוביץ’, לשתי ההגנות בלשון הרע - גם להבעת דעה, וגם ל”אמת דיברתי”. הבעת דעה, ליתר דיוק דעה על דרך הגידוף, בגלל שאולמרט אינו רופא נפש מוסמך ו"חולה נפש" הוא יותר מטאפורה מאשר אבחון קליני. אבל אולמרט לא זונח את הטיעון העובדתי. הוא מזכיר כיצד ביקש פרקליט המשפחה המנוח יעקב וינרוט מהיועץ המשפטי לשעבר יהודה וינשטיין לסגור לשרה את תיקי המעונות בטענה שהיא לוקה בנפשה. אולמרט אף מוסיף שידוע לו ששרה עברה טיפולי נפש, ויש לו יסוד סביר להאמין שגם בעלה ובנה "זכו לטיפולים נפשיים".
עו”ד יוסי כהן מסביר שהתביעה הוגשה אף ש"התובעים אינם ששים אלי קרב...", אבל נאלצים לתבוע "רק משום שנחצו קווים אדומים ומסוכנים". מתברר שבעבר נחצו לא מעט קווים שאילצו את המשפחה שאינה ששה אלי קרב לתבוע. למשל, את העיתונאים יגאל סרנה, בן כספית, רביב דרוקר ואת המקומון הירושלמי "כל העיר". הבן יאיר מעורב כתובע ונתבע בכמה תביעות לשון הרע. הבולטת שבהן אילצה אותו לסגת מהשמצותיו הפרועות כלפי בוגרי קרן וקסנר.
תביעת נתניהו מזכירה תביעות דומות על כינויי גנאי קשים. "נאצי", שבגללו תבע איתמר בן גביר את אמנון דנקנר, או "הומו" שביסס תביעת דיבה של שמעון אמסלם נגד עיתון "העיר". בשני המקרים ה"נאצי" וה"הומו" אינם מתארים עובדות, אלא פראפרזה שהתובעים נפגעו ממנה. ובכל זאת, בן גביר ואמסלם זכו בתביעותיהם בגלל עוצמת הגנאי שמצא בית המשפט. בן גביר זכה בשקל לאחר מחלוקת קשה בין השופטים לאורך שלוש ערכאות.
להטיח בנתניהו’ז שהם "חולי נפש" זה מתחת לחגורה, אבל מה בדיוק יעשה עם זה בית המשפט? כנראה שיסרב לדרישת אולמרט לשלוח את התובעים לאבחון אצל רופא מטעמו, או לספק לו מסמכי אשפוז, אם ישנם כאלה (אלא אם אולמרט יציג מסמכים כאלה).
מהרגע שתרד אופציית הבירור העובדתי־קליני, תישאר שאלת הלגיטימיות של “חולה נפש” כביקורת, כהבעת דעה על דרך הגידוף. כמו "מטורף", "פסיכי" וכיוצא באלה מחמאות שמוטחות בחלל הציבורי ואיש לא טורח לתבוע בגללן.
לתובע נתניהו יש יותר מה להפסיד. במישור העובדתי הוא יינזק אם יתגלו מסמכי אשפוז שנוגעים לבני או בנות המשפחה. במישור הסגנוני, השאלה היא האם בית המשפט יקטלג את “חולה נפש” כמו “נאצי” או “הומו”, ויקבע שמדובר בלשון הרע. או שיקבע שמדובר באמירה מכוערת אבל לגיטימית שעומדת במבחני חופש הביטוי הנרחבים המקובלים בזירה הציבורית. שאלה זו בהחלט תלויה בשופט
דווקא מול נתניהו הלגיטימיות הזו מתעצמת לנוכח הסגנון המכפיש שמוזרם בשנים האחרונות מסביבתו. מבנו יאיר, ממקורבו הפרלמנטרי דודי אמסלם וברשתות של קבוצות התמיכה הביביסטיות ששוצפות גידופים מסמרי שיער. שלושה מעיינות נביעה עכורים נטולי מעצורים שהביטוי "חולה נפש" ממש לא נמנה עם הגרועים בכינויים שזורמים באפיקיהם.
2. מנפלאות השיכחה
את מי “שכח" הנציב רוזן בדברי הפרידה שלו
השופט בדימוס דוד רוזן שנפרד מתפקידו לאחר חמש שנים כנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, פרסם מכתב פרידה שממוען “לחברות ולחברים במשרד המשפטים”. נכון, במכתבים כאלה, כמו בהספדים, האמת אינה חובה ומותרת בהם גם מידה לא מבוטלת של שמאלץ. ובכל זאת, למקרא מכתבו של רוזן קשה שלא להתאפק מכמה הערות.
רוזן מודה לשורה ארוכה מאוד של גורמים שמולם עבד. חמישה שרי משפטים, שלושה מנכ”לים, חברו הטוב אביחי מנדלבליט וגם בכירי הייעוץ המשפטי והפרקליטות. רק שם אחד לא נזכר: קודמתו, הילה גרסטל. וזה חבל, פעמיים חבל. ראשית, גרסטל הקימה את הנציבות ואם רוצים להטמיע אתוס של מוסד צעיר, חשוב להזכיר את המורשת. בדיוק כמו שראוי שמחליפו של רוזן יזכיר אותו בדברי פרידתו בעוד חמש שנים.
שנית, הסיבה להשמטת גרסטל אינה מקרית. רוזן התמנה לאחר הקרע הגדול בין גרסטל לפרקליטות, בין המבקרת למבוקרים. רוזן, במכתבו, מעדיף את המבוקרים ומעלים את המבקרת. רק הם קיימים בסל התודות.
וכך מודה רוזן למנכ”לית “סיגל יעקבי האהובה”, וגם לדובר משרד המשפטים משה כהן. גרסטל דאגה לדברור עצמאי משלה. רוזן הפקיד את מלאכת דברורו בידי דובר המבוקרים. סוג של ניגוד עניינים. איזה אינטרס יש לכהן, או לרפרנט מטעמו, להאדיר את הדו"חות של רוזן נגד הפרקליטים?
בתקופת רוזן לא רק דובר עצמאי נחתך, אלא גם חלק גדול מצוות הנציבות המקורי. אבל רוזן הביא לתפקיד את סגנונו. מתק שפתיים כלפי בכירים אל מול השתלחות, לעתים קשה, במבוקרים הזוטרים. כמו במקרה של התובע המשטרתי אילן כרמית שעתר לבג”ץ נגד רוזן. "יש למעט ככל הניתן, ממתן דרור ללשון ולסגנון", העיר השופט נעם סולברג לנציב רוזן. והשופט עמית כתב: "אכן, בהיבט הלשוני־סגנוני הנציב הלך צעד נוסף, ויש להצר על כך שהשורש ש.ק.ר מופיע בהחלטתו פעמים רבות בהטיות שונות".
רוזן לא רק הפליג ב"שקרי" המבוקר, אלא מנע ממנו את זכות השימוע. “לא יכול הנציב לכאורה לאחוז את החבל בשני קצותיו: מחד גיסא, לא ליתן זכות שימוע בנימוק שמדובר בהסתמכות גרידא; מאידך גיסא, להוסיף כהנה וכהנה, בסגנון ובמהות, על אשר נקבע בבית המשפט”, כתב סולברג.
חופש ההשתלחות הרטורית של רוזן זכור היטב גם מפסקי דינו. שם, ייאמר לזכותו, שפך על כולם. על הפרקליטות כשזיכה את נאשמי הדסק הרוסי של בנק הפועלים ועל הנאשם אהוד אולמרט בתיק הולילנד. בפסק דינו המרשיע כינה את אולמרט “בוגד” והרעיף עליו את כל תוארי וגלגולי הרקב, הטומאה והשחיתות שמצא במילון. בניגוד מוחלט להמלצתו המאוחרת של סולברג לרוזן לאמץ את גישתו של רבי אליעזר בן הורקנוס שהעיד על עצמו – “ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם” (בבלי, סוכה כח, א).
