דעההג'ודו הוא ענף הספורט מספר 1 בישראל, והגיע הזמן להתייחס אליו ככזה, לא רק במילים
דעה
הג'ודו הוא ענף הספורט מספר 1 בישראל, והגיע הזמן להתייחס אליו ככזה, לא רק במילים
מתוך 16 מדליות אולימפיות לישראל, תשע הן בענף הג'ודו - שלוש באולימפיאדה הנוכחית. אין ענף עם עומק כזה ועם הישגים כאלה. לכן חשוב לתקצב אותו בהתאם ולהמשיך להצעיד אותו להישגים, בלי שיזדקק לערבי התרמה
מה עדיף לזכות בתחרות ג'ודו? במדליית כסף או ארד? התשובה נראית טריוויאלית אבל לא מעט ספורטאים יענו עליה באופן פחות צפוי. הסיבה? בזכייה בארד אתה מסיים תחרות עם ניצחון. בכסף – בהפסד, בגמר.
רז הרשקו עמדה בעמדת הראיונות ושמעה את הברכות מאמא מהבית, מהנשיא הרצוג ומהשר מיקי זוהר, ובקושי הצליחה לחייך. טעם ההפסד המר, בקרב שבו היתה פייבוריטית, היה טרי, וברגעים האלה ספורטאי מתקשה להתחבר לשמחה של הקהל בבית, גם כשהבית מותקף ומאוים, והמדליה, גם אם היא מכסף, מבריחה אותך לדקות ממפלס החרדה.
גם לענבר לניר, יום קודם, לקח זמן לחייך, אם כי אצלה החיוכים עלו מהר יותר. אלה הספורטאים שאנחנו רוצים לראות, והם ראויים לזהב. לא פחות. גם פיטר פלצ'יק שהמדליה שלו היתה המפתיעה מכולן בשל הדירוג המוקדם הנמוך, שייך לקטגוריה הזו. גם חלק מאלה שלא השיגו אותה, גפן פרימו למשל.
16 מדליות השיגה ישראל במשחקים האולימפיים. תשע מהן בג'ודו. אין ענף שנבנה לעומק ועל בסיס בריא של ילדים, נערים נוער ובוגרים, כמו הג'ודו. הבנייה החלה בזכייה של יעל ארד ואורן סמדג'ה ב-1992, נכנסה לתקופה של יובש עד 2016, ומדליה בודדת של אריק זאבי ב-2004, ורנסאנס מחודש החל מריו 2016: מדליות ארד של ירדן ג'רבי ואורי ששון, מדליה קבוצתית בטוקיו, ושלוש מדליות עכשיו בפריז. נשארה עדיין התחרות הקבוצתית – אבל אין הרבה מה לבנות עליה, בעיקר כי כבר בסיבוב השני, בשיטת הנוק אאוט, מחכה לישראל צרפת הפייבוריטית והחזקה.
הדור המיוחד של הספורטאים האלה לא היה גדל ללא מערכת מקצועית ותומכת סביבם. בשונה מענפי ספורט אחרים, עמדת המאמן הופקדה כבר ב-2010 בידי שני הרשקו (נשים) ואורן סמדג'ה (גברים). אימון נבחרות במשך תקופה כל כך ארוכה חריגה מאוד בספורט הישראלי שבו קבוצות כדורגל מחליפות מאמן כל חודשיים-שלושה. לא בטוח שבענף אחר, שבו הגיבוש כולל את כל הדרגים, אנשי מקצוע, יו"ר, מאמנים וספורטאים, היה מאמן לאולימפיאדה יוצא חודש אחרי שאיבד את בנו במלחמה.
הרצף הזה מביא אתו יציבות, ומתודה ודרך. את הענף מנווט מזה 12 שנה משה פונטי. עם אפס יחסי ציבור הוא הצליח להוביל לשמונה מדליות אולימפיות (שימש כמאמנו של סמדג'ה ב-1992). הוא עובד בעיקר מהבטן והמוטו שלו הוא לסמן את הטובים, בזה הוא מצטיין, ולתת להם להוביל.
אבל ההישג החשוב יותר שלו הוא האופק הרחב של הענף עשר שנים קדימה. האימפולסיביות שלו, והאופי הסוער לצד דרך אגרסיבית להיאבק על הדרישות שלו ושל הענף, גורמות ליחס אמביוולנטי כלפיו בממסד. הוא למשל, לא נכלל בין אלו שישנו בכפר האולימפי למרות שביקש. החוקים היבשים ולא רק הם, מנעו זאת ממנו.
באולימפיאדת טוקיו, שבה לא הצליח הג'ודו לזכות במדליה אישית, ספג הענף ביקורת קשה, וגם המדליה הקבוצתית שבה זכתה הנבחרת ביום האחרון של התחרות - מדליה מרגשת אולי אף יותר ממדליה אישית - לא הרגיעה, בעיקר כשענף ההתעמלות השיג שתי מדליות זהב מרשימות.
ספק אם בהתעמלות או בטאקוונדו - ענף שבו השיגה ישראל מדלית ארד בטוקיו - ניתן יהיה לבנות את המסורת שבנה הג'ודו. אבל גם אם כן, והלוואי, אסור לחזור על טעויות ויש להכיר בכך שזהו ענף הייצוג מספר 1 של ישראל . הדברים נאמרים בעיקר לאור הנטייה שבלטה אחרי טוקיו במיוחד, לקצץ בתקציבי המדינה שמחולקים לפי התוצאות האחרונות ומשתנים בהתאם.
ב-18 ביולי, רגע לפני האולימפיאדה, ערך איגוד הג'ודו ערב DINNER שאליו הוזמנו ספורטאי הנבחרת, המאמנים ואורחים, כשהמטרה האמיתית היתה לגייס תרומות לפעילות השוטפת של הענף. האיגוד לא הצליח לבנות תקציב קבע ב-2024 והיה חשש שמחסור בכמה עשרות אלפי שקלים יפגע בתוכניות. באותו ערב גויסו 300 אלף שקל, שליש מהם מאיש עסקים בולט בתחום הלוגיסטיקה. אלו שמיהרו לברך את רז הרשקו הערב הם אלה שצריכים לדאוג לכך שלא יהיה צורך בערב DINNER בעוד ארבע שנים לפני האולימפיאדה הבאה.
