ניתוח כלכליסטהקיצוץ של ליברמן? מכת הקצבאות שהנחית נתניהו כאבה לחרדים יותר
ניתוח כלכליסט
הקיצוץ של ליברמן? מכת הקצבאות שהנחית נתניהו כאבה לחרדים יותר
רק בחודש מאי האחרון הסתיימה רפורמת קצבאות הילדים שהנהיג שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003, אשר קיצצה בדרמטיות את היקפן. הרפורמה הפתיעה כשגרמה להוצאת הנשים החרדיות לעבודה והרבה פחות את הגברים, ובמקביל גרמה לירידה דרמטית בילודה המוסלמית ופחות החרדית
ההחלטה של שר האוצר אביגדור ליברמן להפסיק את ההנחות במעונות יום לאברכים רחוקה מלהיות המהלך הקיצוני ביותר שהיה בתחום זה. המהלך הקשה ביותר והכואב ביותר לחרדים, וכנראה אחד המהלכים הכלכליים החשובים ביותר בעשורים האחרונים, היה ההחלטה של שר האוצר ב־2003 בנימין נתניהו לקצץ דרמטית את קצבאות הילדים למשפחות מרובות ילדים ולהשוות את הקצבה לכל ילד.
מה שפחות ידוע הוא העובדה שזו היתה רפורמה שהחלתה נמשכה 18 שנה והסתיימה רק במאי האחרון. הרפורמה חילקה את מקבלי הקצבאות לשניים - ילדים שנולדו עד סוף מאי 2003 וילדים שנולדו מתחילת יוני אותה שנה. הקצבאות של הוותיקים יותר קוצצו אבל נשארו גדולות יחסית. הקצבאות של הילדים החדשים הושוו לקצבאות הילד הראשון בכל משפחה - היום 150 שקל בחודש. בכל שנה הגיעו עוד ילדים לגיל 18 וקטן מספר מקבלי הקצבאות המוגדלות. כך, רפורמת נתניהו בקצבאות הילדים, מהמהלכים החשובים והקשים שעשה בקריירה שלו, ושלטונו - הסתיימו פחות או יותר במקביל.
בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הפכו קצבאות הילדים מקצבאות רווחה לאמצעי למימון משפחות מרובות ילדים בחברה החרדית. גורם נוסף שנהנה מההטבה היה המשפחות הבדואיות מרובות הילדים. בעוד הקצבה לילד הראשון והשני עמדה על 170 שקל בחודש, הקצבה לילד הרביעי ומעלה עמדה על 700-600 שקל כלומר פי 3.5 עד 4. לשיא הגיעו הדברים עם העברת חוק משפחות מרובות ילדים (שכונה "חוק הלפרט") שהוחל ב־2001 והגדיל את הקצבה לילד החמישי ומעלה ל־850 שקל, כלומר פי 5 מהילד הראשון והשני. הזעם הציבורי שחוק הלפרט עורר היה אחד הדברים שיאפשרו לנתניהו את הקיצוץ הגדול שערך אחר כך.
משפחה בת שישה ילדים קיבלה לפני חוק הלפרט 2,600 שקל ואחריו 3,100 שקל בחודש. משפחה בת עשרה ילדים קיבלה לפני החוק 5,000 שקל ואחריו 6,500 שקל בחודש (הכל נטו), כלומר קצבה בגודל משכורת. הקצבאות עוררו ויכוח ציבורי קשה. מחקרים העלו ששיעור הגברים החרדים שאינם עובדים עלה ככל שעלו קצבאות הילדים והגיע ב־2003 לכ־66%.
שיעור הפריון של הנשים החרדיות נסק במקביל ל־7.3 ילדים לאשה. טענות קשות הופנו לכך שהממשלה ולא המשפחות החרדיות מממנת את פרנסת הילדים הנוספים. שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין, למשל, אמר ש"עצם זה שיש ילדים זה לא ברכה. גוזרים על הילדים מצוקה, קושי וקיפוח, והמשפחות נופלות למעמסה על החברה".
נתניהו: "העבודה היא לעשות ילדים"
את ההיגיון של הקיצוץ בקצבאות הילדים הסביר שר האוצר נתניהו ב־2003: "קצבאות הילדים הרגילו אוכלוסיות שלמות בציבור הערבי ובציבור החרדי בעיקר לכך שמה שבן אדם עושה, עבודתו, זה בעצם ילדים. הוא עושה ילדים ואחר כך הוא יגדל ילדים שתפקידם הוא לעשות ילדים, משום שהקצבה הולכת וגדלה ככל שיש לו יותר ילדים. על כן יש פה תמריץ שפשוט יביא אותנו להתמוטטות גם כלכלית וגם חברתית".
לדבריו, "הסיבה לכניסה למעגל העוני המתמשך זה מדיניות הקצבאות המפליגות שהוציאה דורות שלמים ממעגל העבודה. אדם מפסיק לעבוד והופך להיות תלוי בהטבות מהמדינה". נתניהו הצהיר ש"אני רוצה שאנשים יעשו ילדים שהם יכולים לפרנס אותם. אדם לא יכול להתנער מהאחריות לפרנס את הילדים ולהעביר את כולה או את רובה למדינה".
לקיצוץ בקצבאות הילדים היו שני שלבים. בראשון ב־2002 שר האוצר אז סילבן שלום ביטל את חוק הלפרט והחזיר את הקצבאות למצב דומה לזה ששרר לפניו. בשלב השני ב־2003 נתניהו העביר חוק שקבע שכל ילד חדש יקבל קצבה זהה זו של הילד הראשון, כלומר 150 שקל. בנוסף, קבע שקצבאות הילדים הרביעי ומעלה שנולדו עד מאי 2003 יקוצצו בהדרגה ל־330 שקל. המשמעות היא שמשפחה עם שישה ילדים שנולדו עד מאי 2003 ירדה מ־3,100 שקל בימי חוק הלפרט ל־1,500 שקל ב־2006. משפחה של עשרה ילדים ירדה מ־6,500 ל־2,800 שקל.
5 צפייה בגלריה
שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2003. "הקצבאות המפליגות הוציאו דורות שלמים ממעגל העבודה"
(צילום: שאול גולן)
השינויים שנעשו מאז בקצבאות הילדים לוו בוויכוחים קשים אבל היו שוליים. היום כל הילדים מקבלים 150 שקל בחודש, חוץ מהילדים השני עד הרביעי שמקבלים 190 שקל. זה אומר שמשפחה של שישה ילדים מקבלת כ־1,000 שקל ושל עשרה מקבלת 1,600 שקל בחודש. סמנכ"לית המחקר והתכנון של ביטוח לאומי ניצה קסיר מציינת שבעקבות הרפורמה ישראל הפכה מאחת המדינות הנדיבות ב־OECD בקצבאות ילדים לאחת הפחות נדיבות. ההשפעות של המהפכה הזו היו רבות ומרחיקות לכת.
ראש תוכנית החרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר גלעד מלאך אומר ש"זו נקודת הציון שבה דברים בחברה החרדית התחילו להשתנות". קסיר אומרת, עם זאת, ש"קשה לכמת את ההשפעה". זאת, כיוון שבמקביל קרו לא מעט דברים: הרפורמה של נתניהו פגעה מאוד גם בקצבאות אחרות של ביטוח לאומי, היו משברים כלכליים בארה"ב שפגעו בתרומות לישיבות והיתה מדיניות מעודדת עבודה כולל, למשל, מס הכנסה שלילי.
האברכים שלחו את הנשים לעבוד
אם התקווה היתה שהקיצוץ בקצבאות יגרום ליציאה המונית של אברכים לתעסוקה, הוא גרם בפועל ליציאה של נשותיהם לעבודה וחלקן גם לאקדמיה ולהכשרות מקצועיות. הסיבה היא שבאידיאולוגיה החרדית יש לגיטימיות מלאה לעבודת הנשים, במיוחד אלה שמפרנסות בעל אברך (תלמיד ישיבה נשוי). לעומת זאת, יש התנגדות לכך שהגברים יעזבו את הישיבה.
מאז 2004 שיעור הנשים החרדיות המועסקות עולה בעקביות מ־49% ל־77% ב־2019. זה כמעט כמו הנשים היהודיות הלא חרדיות (84%) - 13% יותר מממוצע תעסוקת הנשים במדינות המפותחות. כלומר עבודת נשים חרדיות הפכה מברירה לדבר מובן מאליו. ספק אם מישהו צפה שזו תהיה ההשפעה העיקרית של הקיצוץ בקצבאות הילדים.
הבעיה שנותרה היא הפער העצום של 34% בין השכר הממוצע לאשה יהודייה לא חרדית שעמד ב־2019 על 10,400 שקל בחודש לשכר הממוצע לאשה חרדית שעמד על 6,900 שקל בחודש. הפער הזה נובע בעיקר מהיקף עבודה נמוך וגם מההעדפה לעבוד בסביבה חרדית גם אם במחיר שכר נמוך יותר. כל הנתונים כאן מתייחסים לתקופה שלפני הקורונה שכן מוקדם לאמוד את ההשפעות הקבועות של הקורונה על מגזרים שונים.
מלאך מזכיר שעד 2003 היתה ירידה בתעסוקת גברים חרדים. בין 2000 ל־2002 נרשמה ירידה מ־40% תעסוקה ל־35%. כלומר, הקיצוץ בקצבאות הילדים בלם את מגמת הירידה. אם זה לא היה קורה, יכול להיות שחברת הלומדים החרדית היתה מגיעה לשיעורי תעסוקה של 25% ו־20%. העלייה בתעסוקת הגברים היתה הרבה יותר איטית משל הנשים. עד 2010 היא הגיעה ל־40%. עד 2015 היא עלתה ל־52%. מאז היא דורכת במקום. מלאך מסביר שבגלל שהקיצוץ בקצבאות היה מדורג, "לקח לזה זמן להשפיע". לקח גם זמן עד שבנו מסגרות להכשרה מקצועית והכוון לגברים חרדים.
מלאך אומר גם שחברת הלומדים החרדית, שבה הנורמה היא שהגבר לומד בכולל ולא עובד, התבססה מאוד בשנות ה־80 וה־90. "לוקח זמן לשנות נורמה מושרשת ועמוקה", הוא אומר. המשמעות של זה היא שמשפחה של אברך שיוצא לעבוד עדיין משלמת מחיר חברתי כבד, למשל בכך שיהיה לה קשה יותר לרשום את הילדים לבתי ספר נחשבים. "המעמד של אברך שווה כסף. יוצאים לעבוד רק כשאין ברירה, לא כדי להרוויח עוד 2,000 שקל", אומר מלאך. הוא מעריך שהקיצוץ בהנחות למעונות יהיה אפקטיבי להוצאת גברים חרדים לעבודה כי לחלקם הוא לא יותיר ברירה.
ראשת התוכנית לחברה הערבית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר נסרין חאג' יחיא אומרת שהקיצוץ בקצבאות דחק נשים ערביות במיוחד מהמעמד הבינוני הנמוך לצאת לעבודה. גם במקרה שלהן כמו של הגברים החרדים נראה שהמהלך של נתניהו בלם מגמת ירידה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שיעור העבודה של נשים ערביות ירד מ־25% ב־2000 ל־19% ב־2002. מאז טיפס עד 37% ב־2019.
תופעה מובהקת עוד יותר של ירידה בתעסוקה עד 2003 ועלייה לאחריה אפשר לראות אצל הגברים הערבים. בין השנים 1997 ו־2002 ירד שיעור התעסוקה של גברים ערבים מ־75% ל־65%. מ־2003 הוא מתחיל לעלות עד ל־78% ב־2017. עם זאת, בשנים האחרונות נרשמת ירידה בתעסוקת גברים ערבים בשל תחרות עם זרים על המשרות בבנייה וכן אובדן משרות בתעשייה.
5 צפייה בגלריה
ראשת התוכנית לחברה הערבית בישראל במכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר נסרין חאג' יחיא. הקיצוץ פגע בקבוצות המוחלשות
(צילום: idi.org.il)
זינוק בעוני החרדי והערבי
אם היתה הפתעה בתוצאות של הקיצוץ בקצבאות הילדים, היא עד כמה מעט היא השפיעה על שיעור הילודה החרדי. הנתון המרכזי למדידת מגמות דמוגרפיות הוא שיעור הפריון החזוי לאשה ממגזר מסוים. שיעור הפריון החזוי לאשה חרדית עלה משישה ילדים ב־1980 ל־7.3 ילדים ב־2003 ביחד עם הגידול בקצבאות הילדים. בשנים שאחרי הקיצוץ הוא ירד ל־6.6 ומאז הוא תקוע שם.
כשנתניהו סיכם ב־2007 את הרפורמה שלו, הוא התגאה ש"התוצאה הלא צפויה היתה ירידה דרמטית בילודה בציבור הלא יהודי". חאג' יחיא אומרת שבעקבות הקיצוץ בקצבאות "רואים ירידה תלולה בשיעורי הפריון בכל הקבוצות באוכלוסייה הערבית". מאז שנות ה־80 שיעור הפריון של נשים מוסלמיות דרך על 4.6 ילדים לאשה. אבל אחרי הקיצוץ בקצבאות היתה ירידה מהירה ל־3.2 ילדים לאשה. בקרב הבדואים נרשמה ירידה מהירה במיוחד משיעור פריון של 6.8 ילדים לאשה ב־2003 ל־5.6 ילדים ב־2006, התוצאה היתה שהמאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים הפך ליציב.
לקיצוץ בקצבאות הילדים היתה גם תוצאה שלילית מאוד והיא גידול דרמטי בעוני במגזרים החרדי והערבי. הקיצוץ בקצבאות הילדים וגם הפגיעה בקצבאות ביטוח לאומי הנוספות דווקא לא השפיעו דרמטית על תחולת העוני הכללית של משפחות בישראל. זו עלתה מ־19% ב־2003 ל־21% ב־2005 ואחר כך שבה וירדה. אבל תחולת העוני של משפחות חרדיות זינקה מ־45% ב־2003 ל־58% ב־2005. רק ב־2016 היא חזרה ל־45% וב־2018 אף ירדה ל־42%.
על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה על מצב הרווחה בחברה הערבית, העוני של משפחות ערביות זינק מ־48% ב־2002 ל־54% ב־2006. כיוון שהנפגעות היו בעיקר משפחות מרובות ילדים, שיעור העוני בקרב ילדים הגיע ל־67%. רק ב־2017 חזר שיעור העוני של משפחות ערביות ל־47% וב־2018 ירד ל־45%.
חאג' יחיא אומרת ש"הקיצוץ פגע בקבוצות המוחלשות ביותר, וזה כשיש קושי לנשים לצאת לעבודה בגלל שיש מחסור במעונות יום והיצע מקומות עבודה מוגבל ביישובי המגורים".
המהלך להעברת אוכלוסיות מקצבאות אל עבודה הצליח. אבל החזרה לשיעורי העוני הישנים בזכות הגדלת שיעורי התעסוקה ארכה זמן רב בשל החסמים השונים ליציאה לעבודה. קסיר סבורה לסיכום ש"היה צריך לקצץ בקצבאות, אבל הקיצוץ שנעשה היה מוגזם".
* * *
הרטוריקה והפרקטיקה
מדוע מיהרו החרדים לסלוח לנתניהו?
מעולם לא פגע אדם בחברת הלומדים החרדית כמו שעשה שר האוצר בנימין נתניהו ב־2003. הוא גם דיבר בחריפות רבה נגד הילודה החרדית. ביטאון אגודת ישראל "המודיע" אפילו האשים אותו בתקופת הקורונה שהוא "מתנכל לילדים חרדים כבר 20 שנה".
למרות זאת, החרדים מיהרו לסלוח לו, כבר ב־2009. לאחר התפטרות ראש הממשלה אהוד אולמרט מקדימה הם העדיפו ללכת לבחירות ולחבור אחריהן לנתניהו מאשר להקים ממשלה עם יו"ר קדימה ציפי לבני. היום ההערצה אליו בציבור החרדי היא כאל גדול בתורה והמפלגות החרדיות קשרו לגמרי את גורלן במי שלפני 18 שנה הכה בהן כל כך.
מה איפשר להם להדחיק את הקיצוץ בקצבאות הילדים? אחד הגורמים זה שהוא חלק את האחריות לגזרות עם ראש הממשלה אריאל שרון ועם יו"ר שינוי יוסף לפיד. שרון היה עד אז המנהיג החילוני הנערץ על החרדים והאכזבה ממנו היתה גדולה במיוחד. אחרי ממשלת שרון, נתניהו העביר קדנציה כראש אופוזיציה שלה היתה שותפה גם יהדות התורה. זה עזר לחדש את הקשרים.
ד"ר נרי הורוביץ, מנכ"ל חברת "אגורא מדיניות" העוסקת במחקרי מדיניות, אומר שגורם מרכזי היה הימניות של הציבור החרדי. "יש מצבים שהסנטימנט של הציבור קובע". הוא גם מזכיר שיו"ר ש"ס אלי ישי היה ימני מאוד. ובמילים אחרות, החרדים סלחו לנתניהו, כי הוא מנהיג הימין ואין להם אלטרנטיבה אמיתית לימין. תרמה גם הנכונות של נתניהו להעניק לחרדים תקציבים גדולים, שלבני סירבה להעניק.
עורך העיתון החרדי "משפחה" יוסי אליטוב אומר ש"לקח שנים לסלוח לו. הוא היה האיש השנוא ביותר במגזר". למרות זאת אליטוב מציין ש"הרטוריקה של נתניהו היתה יותר מחבקת. הוא אמר שהוא מרגיש את הסבל אבל אין ברירה. הכלכלה קורסת. הרטוריקה של ליברמן זה שהמקום של החרדים במזבלה. הוא אפילו לא עשה את הקיצוץ בהנחות למעונות במסגרת תוכנית קיצוצים כללית, אלא טיפל בחרדים דבר ראשון".
