דעהמחאה מנומסת היא לא פריבילגיה שיש למישהו
דעה
מחאה מנומסת היא לא פריבילגיה שיש למישהו
במדינה בה החוק הפך להמלצה, הקריאה למפגינים לשמור על הנימוס היא צבועה. את הגינונים אפשר לשים בצד כשנלחמים על הדמוקרטיה
בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. הציטוט הזה מופיע פעמיים בספר שופטים, אך הוא מתאים כמו כפפה ליד גם לימינו אנו, והתחושה היא שהשלטון המרכזי מתפרק וכל דאלים גבר. על אף שהציטוט המקורי מכיל את הביטוי "מלך", הכוונה היא בראש ובראשונה לחוק ולשלטון החוק. במקום בו הגבולות אינם ברורים או אינם קיימים – מעבר על החוק הוא הנורמה.
אי אפשר להתחמק מהמחשבה שהדג מסריח מהראש. כשראש הממשלה מתמודד עם שלושה אישומים בבית משפט ושרים בכירים וביניהם האיש האמון על אכיפת החוק הורשעו בפלילים אז החוק מאבד את המשמעות שלו. כשמכרזים נתפרים לאור יום וג'ובים וכספים קואליציוניים מועברים מיד ליד בפועל אין חוק, וזה באמת לא משנה מה כתוב בספר החוקים של הכנסת. נבחרי הציבור ובכירים אחרים הם כמובן לא היחידים שהחוק אינו חל עליהם. חפים מפשע נרצחים בישראל על ימין ועל שמאל והרוצחים ממשיכים להסתובב חופשי, פרוטקשן נגבה לאור יום והמשטרה נותרת חסרת אונים ואפילו נדמה שנסיעה ברמזור אדום כבר הפכה להמלצה לא מחייבת. אנרכיה.
לתוך המציאות הזו נכנסה ההפיכה המשטרית לחיינו. אפשר להתפלפל על כל סעיף בה בנפרד, אבל בסופו של דבר מטרתה היא להפוך את הממשלה לרשות היחידה בישראל - זה לא רק שהממשלה תהיה חסינה מהחוק, היא פשוט תהיה החוק עצמו.
לכן הקריאה למפגינים לשמור על הנימוס והחוק היא צבועה מאין כמוה. הדבר הזה זועק עוד יותר כאשר עוקבים אחר ההיסטוריה הקצרצרה של הציונות ומדינת ישראל. האתוס הישראלי נוסד על העדפת הצדק והמוסר (או לחילופין האידיאולוגיה) על פני הממסד והחוק. הדבר הזה מתבטא בחלוצים שמרדו באורחות חייהם של הוריהם ויצאו ליישב ארץ בה שולט שלטון זר, במפעל ההעפלה ההירואי ובמחתרות שפעלו לשחרר ולהקים מולדת לעם היהודי.
ואם במחתרות עסקינן, אז גם המאבקים המכוננים של הימין הישראלי שממנו ניזון השלטון הנוכחי כללו מעבר מפורש על החוק, בין אם מדובר ב"מרד" של האצ"ל והלח"י בגישה הממלכתית של בן גוריון, במאבקם של הפנתרים השחורים ה"לא נחמדים" וכמובן בתנועת ההתנחלות שמבוססת כולה על מעבר על החוק בתמיכת ובקריצת השלטון יחד עם הכשרת העוול בדיעבד.
ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו באופן חד וחלק שמאבקים "לא נחמדים" מנצחים, ומאבקים מחוייכים עם הופעות של שלמה ארצי כמו מחאת האוהלים של 2011 נידונים לכישלון.
נהוג לומר שבמזרח התיכון "מבינים רק כוח". ובכן מדינת ישראל היא חלק מהמזרח התיכון, פה זה לא אירופה, ואת הנימוסים וגינוני השולחן אפשר להשאיר בצד כשנאבקים על עתיד הדמוקרטיה בישראל. חשוב להדגיש - מחאה "לא נחמדה" אין משמעה מחאה אלימה. אבל במדינה בה השלטון מבצר לעצמו עוד ועוד סמכויות אז לאזרחים לא נותרת שום ברירה אלא להשתמש בכל ארסנל הכלים הלא אלימים העומד לרשותם כדי לעצור את הפיכת ישראל לדיקטטורה.
