מחיר ההתעלמות ממצוקות נפשיות: 61 מיליארד שקל
מחיר ההתעלמות ממצוקות נפשיות: 61 מיליארד שקל
ישראל משקיעה בבריאות הנפש רק רבע ממה שמשקיעות בתחום מדינות מפותחות. התוצאה: אובדן שנתי של 4% תמ"ג. הזנחת מערך הפסיכולוגיה הציבורית בקורונה תעלה הרבה יותר למשק בטווח הרחוק מההשקעה בו
1. נהוג לומר שכלכלה מורכבת מ־10% מתמטיקה ו־90% פסיכולוגיה, אמירה שקיבלה משנה תוקף אחרי ששני החוקרים פרופ' דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זכו לפני כ־20 שנה בפרס נובל לכלכלה על "שילוב של תובנות בפסיכולוגיה במדע הכלכלה, במיוחד בנוגע לשיפוט האנושי וקבלת החלטות תחת אי ודאות". במלים פשוטות, השניים הוכיחו כי אנו – כלל השחקנים בכלכלה – הולכים לפי הפסיכולוגיה (הרגש, התפיסה, החוויות) שלנו ופחות לפי תורת ההגיון (מיקסום הרווח והתועלת הכלכלית). לא פלא שכאשר אותן תשתיות פסיכולוגיות פגומות או פצועות – הכלכלה נפגעת קשות.
לפי נתונים שהוצגו אתמול בכנס הסתדרות הפסיכולוגים ופורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, אחד מכל שישה מבוגרים בישראל סבל מהפרעת דיכאון או חרדה במהלך חייו, וקרוב לחצי מיליון ישראלים סבלו במהלך חייהם מסימפטומים של מצוקות רגשיות או חרדה. יתרה מזו, כרבע מיליון ישראלים סובלים ממצוקה נפשית חמורה (שיכולה לזכות באבחנה פסיכיאטרית). המצב הקשה המתואר הלך והחמיר עם מגפת הקורונה – ובעיקר הצעדים שננקטו כדי לעצור אותה לרבות בידודים, סגרים, וגם פירוק עסקים ומשפחות כתוצאה מהמשבר הכלכלי. זאת כאשר יותר משליש (כ־37%) מהישראלים דיווחו על תחושת חרדה, וכחצי מיליון ישראלים פנו לקבלת עזרה נפשית בעקבות המגפה.
1 מכל 6 מבוגרים בארץ סבל מהפרעת דיכאון או חרדה. בעקבות המגפה כ־37% מהישראלים דיווחו על תחושת חרדה, וכחצי מיליון תושבים פנו לקבלת עזרה נפשית
2. לא מפתיע שהפגיעה במצב הפסיכולוגי של אזרחי ישראל מקבלת ביטוי בתוצר. כלומר, גם הפעם יש לדבר הזה מחיר כלכלי: כ־4% תמ"ג. לפי חישוב שערך בועז סופר, מי שכיהן כסגן מנהל רשות המסים והיה גם הסמנכ"ל המקצועי של הרשות, כלל הנטל הכלכלי השנתי הנוצר מאי קבלת טיפול מקצועי, זמין ונגיש למצוקות נפשיות מוערך בין 51–61 מיליארד שקל לכל הפחות, ולפי סופר מדובר אפילו בהערכת חסר.
חלק מהסיבות לא צריכות להפתיע אף ישראלי: השקעה בחסר. לפי אותו מחקר של הפורום, ההוצאה המינימלית על מערך פסיכולוגי שיודע לתת מענה לאותן מצוקות חייבת לעמוד על כ־5% מכלל ההוצאה הלאומית על בריאות (פרטי וציבורי יחד) כפי שמתרחש במדינות המפותחות, אך בישראל ההוצאה בפועל עומדת על רק רבע מזה (כ־1.25% מאותה הוצאה). אין מדובר בסוגיה חברתית אלא בסוגיה מאקרו-כלכלית מכיוון שלפי המחקר מחלות נפש מהוות מחצית מכלל המחלות עד גיל 45 במדינות עשירות (ישראל אחת מהן), מה שהופך אותן למחלות הנפוצות ביותר בקרב אנשים בגיל העבודה. מחלות נפש גם מסבירות קרוב למחצית מקצבאות הנכות במדינות רבות. מתמודדי נפש נוטים להיות פחות מועסקים ואם הם עובדים, יש להם סיכוי גבוה יותר להיות חולים או לעבוד מתחת לרמת מסוגלותם (פגיעה בפריון).
3. "הקורונה הציפה לפני השטח בעיה תהומית הקיימת כבר שנים – הזנחת השירות הפסיכולוגי הציבורי. במשך שנים משרדי הממשלה הציבו את מערך הפסיכולוגיה הציבורית בתחתית סדר העדיפויות. תקופת הקורונה הוסיפה על העומס הנפשי של הציבור, עומס אשר הגביר את הפניות לטיפול והכפיל את זמני ההמתנה שעמדו על מעל חצי שנה עוד לפני הקורונה (7 חודשים המתנה לטיפול פרטני, 5.4 חודשים המתנה לאבחון ו־4.3 חודשי המתנה לטיפול מערכתי)", מסביר ד"ר יובל הירש, מראשי פורום הארגונים לפסיכולוגיה ציבורית. הוא מגיע למסקנה פשוטה: "הזנחת מערך הפסיכולוגיה הציבורית תעלה יותר כסף לציבור בטווח הרחוק (מההשקעה בו, א.פ.)".
הירש סבור כי אותה השקעה במערך הפסיכולוגי הציבורי שנמצא בקריסה תחסוך מהציבור לא רק את המחיר הנפשי של אותן מצוקות נפשיות אלא גם תחסוך למשק כולו את המחיר הכלכלי שהן גובות. גם הפעם המתכונת ידועה ואין צורך במחקרים או בוועדות גרנדיוזיות: גיוס כוח אדם איכותי, הגדלת מספר התקנים (שיקצרו את זמני ההמתנה), וכמובן התחייבות לשינוי במבנה השכר והעלאת שכר הפסיכולוגים.
לכן, חשוב שפקידי משרד הבריאות – יחד עם הדרישה הלגיטימית להשקעה בתחום כל כך קרדינלי – יזכרו את הנתונים גם בשעה שהם ממליצים בימים אלו על סגרים, בידודים והגבלות נוספות – מה שפוגע באופן מובהק במצבם הנפשי של אזרחי ישראל.
