פרשנותיו"ר הסתדרות הפראיירים: מדוע בר־דוד נתן יד לתקציב שכל כך פוגע בעובדים
פרשנות
יו"ר הסתדרות הפראיירים: מדוע בר־דוד נתן יד לתקציב שכל כך פוגע בעובדים
ארנון בר־דוד, יו"ר ארגון העובדים, אולי הכריז שידרוש צעדים כואבים מצד הממשלה כתנאי להירתמות לגזירות. בינתיים הוא רק סייע להפיל את כל מימון המלחמה על העובדים
1. קשה לדעת אם אזרחי ישראל, בעיקר אלו שעובדים, מתפרנסים ומשרתים, הספיקו לעכל את הגזירות שנפלו עליהם בתקציב המדינה 2025. לא קל להתרכז בדיווחי התקציב בשעה שהחיילים נלחמים, הטילים נופלים ופרשת הדלפת המסמכים המסווגים מלשכת נתניהו עדיין מתבררת. עם זאת, היה ברור מההתחלה כי זאת תהיה האוכלוסייה שתשלם על המלחמה. לא רק את מחיר הדמים שלה, אלא גם את המחיר הכלכלי. השאלה הפתוחה היחידה היתה מה יהיו ההיקפים. בינתיים לא רואים את סוף המלחמה ולכן הממשלה קבעה גירעון "גמיש", או "כפול": 4.3% תמ"ג בלי מלחמה ו־4.8% תמ"ג עם מלחמה. כל זה כדי שבאמצע 2025 יוכלו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' להקפיץ את תקרת הגירעון בלי להידרש לחקיקת תקציב חדש.
הנה דוגמה לעול נוסף שנפל על מעמד הביניים עם אישור תקציב 2025: כל בני זוג שעובדים יצטרכו לשלם עוד כ־1,500 שקל לשנה ביטוח לאומי. וכמה ישלמו האברכים? עוד 180 שקל בשנה. בנוסף, ישנו עוד קיצוץ של 200 מיליון שקל בפתח לטובת מימון חוק עידוד ההשתמטות – הקרוי בשפה המכובסת של ממשלת ישראל "חוק המעונות". החוק מספק מנגנון עוקף בג"ץ למימון מעונות לסרבני גיוס חרדים, שזהו הכסף הגדול שהם מקבלים מהמדינה.
משק בית חרדי מורכב מ־5.2 נפשות בממוצע לעומת משק בית יהודי לא חרדי – 3 נפשות, הפרש של 73%. לפי סקר הכנסות המדינה מאוגוסט 2024, משק בית חרדי משלם לביטוח לאומי רק 48% מאשר משק בית חילוני. בחישוב לנפש, עולה כי התשלום של משק בית חילוני לנפש הוא פי ארבעה יותר משל משק בית חרדי. כאשר מסתכלים על כל תשלומי החובה (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות), הפערים עוד יותר גדולים: כל חילוני משלם כמעט פי תשעה יותר מחרדי (תשלום ממוצע של משק בית חלקי מספר הנפשות הממוצע למשק בית). יתר על כן, לפי סקר הכנסות, משק בית חרדי מקבל 26% יותר תמיכה באמצעות קצבאות ותמיכות ממשק בית לא חרדי.
הגזירות החדשות עלולת רק להחריף את אי־השוויון בנטל הכלכלי, כאשר אישור חוק ההשתמטות גם יחריף את אי־השוויון בנטל הכללי. המימון לחוק עידוד ההשתמטות לא נכלל בתקציב 2025 והוא מחייב קיצוץ בהוצאות שאר המשרדים. התוצאה היא שאזרחי ישראל יקבלו פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. הרבה פחות, כי תקציב 2025 כבר כולל קיצוץ רוחבי משמעותי של 5%, כשכל 1% קיצוץ שווה ערך ל־100-90 מיליון שקל.
2. וזה עוד לא הכל. נתניהו הצהיר כי המנה הראשונה של תוספת תקציבית להתעצמות צה"ל, שעליה תכריע חברי ועדת נגל בשבועות הקרובים, איננה כלולה בחישוב הגירעון. על הוועדה לקבוע את התוספת החל מהשנה הבאה, כך שהסכום הראשוני חייב להיות מתוקצב ב־2025. המספרים עדיין לא ידועים, אבל אפשר ללמוד לא מעט מהדרישה ההתחלתית של מערכת הביטחון לגבי תקציב הביטחון ל־2025: 140 מיליארד שקל. מדובר בתוספת שלא תקטן מ־5 מיליארד שקל ועלולה להגיע ל־10 מיליארד שקל שהם 0.5% תוצר.
איך מממנים את זה? נתניהו לא רוצה גזירות, כלומר הוא מעדיף להגדיל את הגירעון. לעומת זאת, שר האוצר מדבר על מימון באמצעות גזירות. כלומר, בדרכו של סמוטריץ' נשלם עוד יותר מסים ונקבל עוד פחות שירותים מהמדינה. בדרכו של נתניהו זה יהיה אותו דבר, אבל נפיל את זה על הילדים והנכדים שלנו שיצטרכו לשאת בנטל החובות פלוס ריבית.
3. ואיפה ההסתדרות בכל המשחק הזה? היא לכאורה אמורה להגן על האינטרסים של האוכלוסייה העובדת. אז בינתיים יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הסכים שאוכלוסיית היעד שלו תשלם יותר מס הכנסה, יותר ביטוח לאומי וגם תוותר על יומיים דמי הבראה. לקח לו זמן, אבל בסוף בר־דוד הבין את האירוע: הוא יצא מופסד בכך שהוא מצטייר כמי שהפקיר את העובדים. מתברר כי מעבר למה שהסכים, הפילו עליו גם עוד תשלומי ביטוח לאומי, וגם הקצבאות שהוקפאו, קצבאות הילדים, הן היחידות שמגיעות גם לעובדים, שאינם מקבלים קצבת נכות, זקנה או אבטלה.
אם לא די בכך, כבר ברור ששום משרד ממשלתי מיותר לא ייסגר, תנאי שהסתדרות קבעה שהוא הכרחי לוויתורים מצד העובדים. על כל אלה נוסף אתמול החוק לעידוד ההשתמטות, שאולי לא קשור ישירות ליחסי עבודה במשק אבל כן למשרתי המילואים, שבמקרה הם גם האוכלוסייה העובדת.
אולי בר־דוד "בא בטוב", עם גישה שמנסה לא לפוצץ יחסי העבודה במשק ולא לגרום יותר נזק מול חברות הדירוג. אך אתמול בבוקר הוא התחיל להבין את מי בדיוק הוא הציל בוויתורים שלו: את ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר. ימין על מלא מלא. בתמונה הכללית של הדברים בר־דוד לא נראה טוב ולכן הודיע שהוא בוחן מחדש "כמה דברים". הוא יצטרך להחליט באיזה צד של ההיסטוריה הוא רוצה להתייצב: לצד הממשלה או לצד העובדים.
