סגור
Dun's 100

הלכת פלונית – פתרון שיצר בעיה

עד אוקטובר 2022, מי שהפיץ 10 פעמים את אותו פוסט מכפיש ושקרי, היה חשוף לתביעה בדרישה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 1,580,000 ₪. כיום ולאור הלכת פלונית נראה כי אותו אחד חשוף לפיצוי בסך 158,000 ₪. מדוע? וכיצד הדבר עולה בקנה-אחד עם פסיקת בית-המשפט העליון לפיה יש להתחשב בתכליות עונשיות וחינוכיות בפסיקת פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע

בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק עד 50,000 ₪ (ואם מוכיחים "כוונה לפגוע", עד 100,000 ₪). הסכומים צמודים למדד מחודש אוקטובר 1998, כך שכיום מדובר בכ-79,000 ₪ ו-158,000 ₪ בהתאמה).
סעיף 7א'(ד) לחוק, קובע כי לא ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק יותר מפעם אחת, בעבור "אותה לשון הרע". עד פסק-הדין בעניין פלונית (רע"א 2855/20), נהגו בתי-המשפט (מרביתם) לפי הכלל הבא: ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק כמספר הפרסומים; ו"פרסום" הוא פעולת ההפצה. לתיבה "אותה לשון הרע", התייחסו מרבית בתי-המשפט כ"אותו פרסום". כלומר, במצב בו פרסום אחד מכיל יותר מהיגד אחד שקולע להגדרת "לשון הרע", לא ניתן לפסוק יותר מפיצוי ללא הוכחת נזק פעם אחת. אך אם הופץ אותו תוכן מספר פעמים, בהחלט ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק יותר מפעם אחת. כך קבע למשל, כבוד השופט גרוסקופף (כיום שופט בית-המשפט העליון, בזמנו שופט בית-המשפט המחוזי מרכז) בת"א 5699-11-20.
המצב שקדם להלכת פלונית, נתן בידי בתי-המשפט סמכות לפסוק סכומים נכבדים כנגד מפרסמי לשון הרע אובססיביים, שהפיצו את אותו תוכן מכפיש שוב ושוב ושוב עד שיצרב בתודעה.
ואז הגיע אל בית-המשפט העליון רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני. סיפור המקרה אינו העניין; אלא ההזדמנות שנתנה לבית-המשפט העליון לבחון את פרשנות סעיף 7א'(ד), ולקבוע מה משמעה של התיבה "אותה לשון הרע".
כך קבע בית-המשפט העליון בעניין פלונית, (בפרפראזה ובמקרה קיצון): מי שפרסם את אותו תוכן מכפיש ושקרי, באותו פורום, יום אחרי יום אחרי יום (וכך לנצח נצחים), יכול להיחשב – בנסיבות מסויימות - כמי שהפיץ רק פרסום לשון הרע אחד; ואם כך, ניתן לחייב אותו בפיצוי שלא יעלה על 158,000 ₪, גם אם בפועל הפיץ 300 פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם.
מבחינה משפטית, בית-המשפט העליון שרטט שלושה מבחני-עזר, שתכליתם לסייע לקבוע האם שורת פרסומים היא "אותה לשון הרע" (כי אז ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת), או אם לאו (כי אז ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, כמספר הפרסומים).
אלו המבחנים: (א) תוכן הפרסומים (האם מדובר בהתבטאויות זהות בתוכנן? ואם התוכן דומה אך לא זהה, האם ישנה תוספת פגיעה בעצם השוני?); (ב) חלוף הזמן בין הפרסומים; (ג) זהות הנמענים (כלומר, האם הדיבה הופצה בדיוק לאותם בני-אדם, או אם לאו).
לכאורה, יש היגיון לשוני בפסק-הדין. הרי לשון החוק אינה עוסקת בפיצוי ללא הוכחת נזק בעד פרסום לשון הרע, אלא קובעת כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק"; ולצד זאת קובע החוק כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". כלומר: לשון החוק עוסקת בפצויים ב"משפט" לשון הרע, ולא ב"פרסום" לשון הרע.
אך מנגד, ברור שבאותו "משפט" לשון הרע, ניתן גם ניתן לפסוק יותר מפעם אחת פיצוי ללא הוכחת נזק; וברור מאליו שניתן לדון במספר בלתי-מוגבל של עוולות עצמאיות, באותו "משפט לשון הרע".
אם כן, ההיגיון הלשוני ברור; אך ההיאחזות בו אינה עניינית בהינתן שאין מחלוקת על כך שניתן לפסוק יותר מפיצוי ללא הוכחת נזק במסגרת אותו הליך משפטי.
1 צפייה בגלריה
בן קרפל אדם קרפל
בן קרפל אדם קרפל
(צילום: יח"צ)
מבחינה מהותית, ההגיונות מורכבים יותר. כבוד שופט בית-המשפט העליון סולברג, קבע כי פרשנות התיבה "אותה לשון הרע", צריכה להיעשות בראי שני כוחות שונים ומנוגדים. כוח אחד, הוא כוחה של הזכות לשם טוב, המבקשת הגנה באמצעות אפשרות לזכות בפיצויים דרמטיים את מי שנפגעה אחת מן היקרות שבזכויותיו; ובתוך-כך גם להרתיע מפיצי דיבה זדוניים ולהבהיר שמדובר בעסקה שאינה משתלמת. הכוח השני, כך לפי כבוד השופט סולברג, הוא כוחו של חופש הביטוי, המבקש שלא יווצר אפקט מצנן שירתיע מפרסמים תמימים מלהתבטא בחופשיות. באיזון בין שני הכוחות, הגיע כבוד השופט סולברג לנוסחת שלושת מבחני-העזר; היא, לקביעתו, הדרך להכריע בסכסוך קונקרטי. וכך מעתה חייבים לנהוג כל בתי-המשפט.
לעניות דעתנו, הניתוח המשפטי בפסק-הדין פלונית, אינו חף מקושי. בעיקר הואיל ולא מעניק משקל ראוי לאלמנט קריטי בדיני לשון הרע. האלמנט הקריטי קשור במניעי המפרסם ובמסרים היוצאים מפסקי-הדין; עניינים חשובים שלעמדנו הצנועה לא קיבלו ביטוי מספיק בפסק-הדין.
אמת היא שבדרך כלל, בדיני הנזיקין, מניעי המזיק אינם חשובים לעניין גובה הפיצוי. אך לא בדיני לשון הרע. בפסק-הדין המכונן בעניין שרנסקי (ע"א 89/04) בית-המשפט העליון קבע בצורה ברורה כי לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, ישנן תכליות נוספות; כאלו שאינן קלאסיות בדיני הנזיקין. לא נאריך על כך, אך נציין כי נקבע שיש להתחשב בתכליות עונשיות (להשיב למעוול כגמולו) וחינוכיות (ולא כחינוך המזיק, אלא כחינוך הציבור).
אם מביטים בפסק-הדין שרנסקי (הלכה שלא סויגה או נהפכה) ובתכליות שנקבעו בו, אל מול פסק-הדין בעניין פלונית, ניכר שישנו מתח בין השניים.
הרי לפי הלכת פלונית, גם אם המפרסם פועל בכוונה זדונית לפגוע, וגם אם ביצע פעולות מזעזעות עד כדי שראוי להזהיר את הציבור ולהרתיע מפני התנהגויות דומות, תקרת הפיצוי היא 158,000 ₪ אם כל מבחני העזר מתקיימים. זה לא מעט כסף. אך ישנם לא מעט בני-אדם (בוודאי אם מתאגדים יחד), שבעבורם מדובר במחיר "זול" מאוד ביחס ל"תמורה" בדמות חיסול שם טוב. בהתאם, ניתן לראות בפסק-הדין פלונית תמריץ למפרסמי לשון הרע (שפועלים בזדון) "לנצל" עד תום את טווח הפיצוי ללא הוכחת נזק, ולפרסם ולהדהד את אותו תוכן מכפיש, בשינויים מינוריים ולא מהותיים, יום אחרי יום אחרי יום, באותה פלטפורמה לנצח נצחים. אמנם פרסום אותו תוכן אינו דומה להפצת תכנים שעוסקים בעניינים שונים לגמרי. אך קשה לקבוע שמידת השפעתו של פרסום שהופץ פעם אחת (כלומר כל נמען צפה בו פעם אחת), דומה למידת השפעתו של פרסום שמופץ ללא הכרה אין ספור פעמים עד שנצרב בתודעה.
מעבר לזה, נכון לציין כי גם מבחן-העזר העוסק בזהות הנמענים, לא מפורט דיו ותוצאת יישומו עלולה להטעות. הנה: לפי מבחן-העזר הנ"ל שכבר יושם בפסיקה, בתי-המשפט בודקים את זהות הפלטפורמה בה הופצו הפרסומים; ובהינתן זהות פלטפורמות, כבר נקבע כי המבחן מתקיים. אך עד כה, בתי-המשפט לא צללו לעומק בחינת זהות בני-האדם הספציפיים שנחשפו לכל פרסום באותה פלטפורמה. למשל, בנוגע לקבוצת פייסבוק: קבוצת פייסבוק היא פלטפורמה דינאמית; מצטרפים ועוזבים חברים, ולעיתים גם (על-בסיס נתונים טכניים) פרסום בקבוצה (ציבורית) כלשהי, "צץ" גם בפיד של מי שאינו חבר בה. ובכלל זה, זהות הנחשפים לפרסום ספציפי בקבוצת פייסבוק, אינו חופף בהכרח (שלא נאמר, בהכרח לא חופף) לזהות כל חברי הקבוצה. כך שכאשר מדובר בפלטפורמה דינאמית, מבחן זהות הנמענים גם כן אינו שלם; ובלא בדיקה מעמיקה (ומסורבלת במיוחד מבחינה עובדתית) תוצאת יישומו עלולה להטעות.
לעמדתנו ניתן לאתר פתרונות משפטיים הגיוניים שימלאו את החלל שנוצר כתוצאה מהלכת פלונית; וקטונו מלהתתיימר לטעון שבידנו פתרון שמתקרב להיות מושלם. אך פתרון פשוט שניתן ליישם לאלתר, הוא לאבחן את ההלכה כך שלא תחול במקרים בהם הוכח שהמפרסם פעל בזדון (הוכחת זדון, היא מלאכה מורכבת ביותר). במקרים מעין אלו, ניתן לשוב למצב שקדם להלכת פלונית, ולהסמיך את הערכאות הדיוניות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, כמספר הפרסומים (ובהתאם ליתר השיקולים שנקבעו בפסיקה לפסיקת פיצויים). זו רק הצעה אחת, פשטנית ולא ממצה, שנועדה לגרות את המחשבה ולהבהיר שבוודאי ישנם פתרונות. אך העיקר הוא להתכנס סביב ההבנה שנוצרה בעיה.
לאתר האינטרנט של משרד עורכי הדין בן קרפל ושות' לחצו פה - כתובת האתר www.karpel-lawoffice.co.il
מאת עו"ד בן קרפל, מייסד, בעלים ומנהל ועו"ד אדם קרפל, שותף, בן קרפל ושות', משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט