פרשנותנזקי הפשרות עלולים להרחיב את השסע המדמם
פרשנות
נזקי הפשרות עלולים להרחיב את השסע המדמם
כל פשרה שתתקבל כרגע בחטף יכולה לפגוע בהתמודדות עם השסע שנפער כאן. היא רק תדחה את החובה להישיר מבט אל הפערים העצומים בתפיסת העולם בין הפלגים השונים. והיא רק תאפשר למורסה להרקיב יותר מתחת לפלסטר הזמני
"פשרה" הפכה ביממה האחרונה למילת קסם. זו שאם רק נגיע אליה תעלים בן רגע את השסע העמוק, המהותי, שמדמם כאן כבר יותר מחצי שנה. ארנון בר דוד וההסתדרות, למשל, התעוררו כדי להציע מתווה פשרה שמבוסס על הפרופ' ידידיה שטרן, יובל אלבשן ועו"ד רז נזרי. לפי הפשרה שלהם, עילת הסבירות תצומצם כך שלא ניתן יהיה לפסול מכוחה בלבד החלטות ממשלה או החלטות של שרים שעשו שימוש בסמכותם - ובלבד שהחלטות שרים אלו נוגעות לענייני מדיניות ונדונו ואושרו על ידי הממשלה במליאתה.
ומה לגבי מינויים? החלטות בענייני מינויים "יחוסנו" מפני עילת הסבירות רק כאשר הן דורשות גם אישור של הכנסת. פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה הצביע מיד על כך שהסייג של ״באישור הכנסת״ מעניק פטור רחב מדי מעילת הסבירות, משום שעם רוב קואליציוני בכנסת יאושרו כל המינויים ויהיו חסינים מביקורת שיפוטית. אבל הצעת הפשרה הזו, כמו גם דומותיה, נולדו כפג חסר רוח חיים, וממילא כבר נבעטו החוצה על ידי הקואליציה. אין טעם לנתח אותן לעומק, ואולי טוב שכך. קודם כל, משום שברמת חוסר האמון שקיימת כיום, הצהרה בלבד של הממשלה על מתווה "פשרה" לא תספיק, ולו משום שניתן להופכה בכל עת.
אבל חשוב מכך, כל פשרה שתתקבל כרגע בחטף, ותהיה הסיבה אשר תהיה - "הרגעה", החלשת המחאה או ייצוב הקואליציה - רק תפגע בהתמודדות עם השסע שנפער כאן. היא רק תדחה את החובה להיישיר עיניים אל הפערים העצומים בתפיסת העולם בין הפלגים השונים. והיא רק תאפשר למורסה להרקיב עוד יותר מתחת לפלסטר הזמני. במצב הנוכחי יועילו רק גניזה מוחלטת, התחייבות לשינויים בהסכמה רחבה בלבד, ואז טיפול אמיתי במה שזועק לטיפול.
1. ההפיכה המשטרית והמחאה כנגדה מזקקים היטב את המהות האמיתית של הקרע שמשסע את החברה והמדינה. זה כבר לא ימין נגד שמאל, זה אפילו לא קואליציה נגד אופוזיציה. זה משהו עמוק יותר שקשה לכנסו תחת כותרת קצרה וקולעת. לפני הבחירות האחרונות ניסיתי לעשות זאת. הטור שבו הזהרתי מפני הקואליציה שתשלוט בנו אם תנצח - הביביסטית־כהניסטית־חרד"לית־חרדית — הוכתר כבחירה שבין ה"ישראלים" ל"יהודים".
ועכשיו הגיע הזמן לדייק. יש יהודים־דתיים רבים בצד של ה"ישראלים", ויש ישראלים־חילוניים רבים בצד של ה"יהודים". התהום הפעורה היום היא בין ישראל הדמוקרטית־ליברלית לבין ישראל היהודית־משיחית. בצד הליברלי נמצאים "יהודים" חובשי כיפה רבים כחילי טרופר, מתן כהנא, מלכה פיוטרקובסקי, אלעזר שטרן, ידידיה שטרן ועוד. בצד של ישראל הדתית־משיחית מיסודם של סמוטריץ'־רוטמן־בן גביר יש "ישראלים" חילונים רבים שנמצאים בממשלת ישראל, בליכוד, בעיירות הפיתוח, בערוץ 14 ועוד.
2. השסע שנולד ובקע מתוך המפץ הגדול הוא המאבק על צביונה, צלמה ודמותה של מדינת ישראל ל־75 השנים הבאות. זהו מאבק על ההגמוניה במדינה בין העליונות הדמוקרטיה־ליברלית לבין העליונות היהודית משיחית. הניסיון של יו"ר ועדת חוקה ח"כ שמחה רוטמן, שנבחר ברשימתה של העליונות היהודית, להכחיש את אופיו האמיתי של העימות הולם את הזלזול העמוק שלו באינטליגנציה של יותר ממחצית העם.
רוטמן, בהצגת חוק ביטול הסבירות אתמול בכנסת, הציג אותו כסוג של תיקון דמוקרטי מתבקש שנתמך בעבר בידי הליברלים של "הצד השני" — מיאיר לפיד ועד פרופ' יואב דותן. הוא ציטט את דותן מהספר "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד" שנכתב לפני 23 שנה (ביחד עם הפרופ' רות גביזון ומרדכי קרמניצר), ומתעלם מדותן של היום שזועק ומתריע על הנוסח הקיצוני חסר התקדים וההשוואה לעולם, שדוחף רוטמן להצבעה היום בקריאה שניה ושלישית.
כטרחן משפטי מנה רוטמן דוגמאות שבהן הפעיל בג"ץ את הלכת הסבירות ופסל, לעתים הכשיר, החלטות של השלטון. בחלק מהמקרים צדק רוטמן ובחלק פחות, אבל זו לא הנקודה החשובה. הנה מה שחשוב: ראשית, העקרון המשטרי לפיו אין בישראל אף מנגנון ביקורת יעיל אחד על השלטון חוץ מבג"ץ, ולכן בגלל בדידותו המזהרת במערך האיזונים והבלמים, אסור ליטול ממנו את אחת מעילות הביקורת החשובות ביותר.
שנית, רוטמן מתעלם מנתוני אמת על מספר הפעמים שבהם בג"ץ פסל החלטות, ביחס למספר העתירות שהוגשו. אילו המספרים היו כאלה דרמטיים, הוא היה טורח להביא אותם. את המידע הזה אין לו עניין להציג, בדיוק כמו שאין לו עניין לשמוע על השלכות החוק הזה ונזקיו בכל תחומי חיינו.
שלישית, הדוגמאות שרוטמן מנה כרוכל עסקו ברובן הגדול בפסיקות שהעדיפו זכויות אדם, שוויון, חופש ביטוי על פני פטריוטיות ציונית או יהודית. ושוב, מותר לחלוק ולחשוב שבג"ץ טעה, למשל בהכשרת הסרט ג'נין ג'נין או בהכשרת כניסתה של לארה אל־קאסם, אבל הוא עשה זאת במסגרת הגנה על ערכים דמוקרטיים לגיטימיים ולא בניסיון בוגדני לערער על צדקת דרכנו. עבור הרוטמנים כל פסיקה ששומרת על זכויות מהגרי עבודה, ערבים או גויים חותרת תחת העליונות היהודית.
רביעית, כפי שאמר כאן בראיון ל"כלכליסט" פרופ' מני מאוטנר - האקטיביזם השיפוטי הגורף הוא נחלת העבר. כבר היום, בית המשפט העליון חצוי בין שמרנים לליברלים ועתה עם פרישת שתי שופטות ליברליות באוקטובר, הנשיאה אסתר חיות וענת ברון, אפשר יהיה לתת עוד קווץ' לכיוון השמרני בלי לשגע מדינה שלמה.
3. בלוגיקה של רוטמן יש כשל נוסף. הוא טוען שהביקורת השיפוטית לא תיפגע יותר מדי, כי קיימות עילות אחרות שבאמצעותן יוכל בג"ץ לפסול החלטות ממשלה - שיקולים זרים, פגיעה בזכות מוגנת, חריגה מסמכות, אי חוקיות ועוד. ולכן חוזרת השאלה לרוטמן - אם ה"רווח" שאתה קונה למשילות הוא לא גדול, אז למה לשגע ולקרוע ככה מדינה שלמה? ועוד שאלה, האם אתה יכול להצביע על מסה כזו של פסילת החלטות ממשלה מכוחה של עילת הסבירות לבד (ללא העילות הנוספות) שמצדיקה את הקריעה הגדולה הזו?
התשובה לשתי השאלות היא שלילית. הסיבה שרוטמן מטריל אותנו עם החוק הזה היא לא הנזק הגדול שגורמת עילת הסבירות. הסיבה היא שרוטמן, בשליחותו של סמוטריץ' מבקש לרסק בהדרגה את בג"ץ. לרסק כדי לממש את החזון האסטרטגי לדיקטטורת הממשלה בשירות שלושת שולחיו: נתניהו שמבקש לסלק כל פיקוח על מאמציו לחסל את משפטו. יריב לוין שכל מהותו וטעם קיומו הפוליטי הוא החרבת מערכת המשפט. וכמובן, המפלגה שהביאה את רוטמן לכנסת — תשלובת העליונות היהודית של סמוטריץ, בן גביר ואבי מעוז.
4. בעוד שהאינטרסים של נתניהו ולוין הם פרסונליים וברי חלוף מטבעם, המאבק האמיתי הוא נגד מדינת העליונות היהודית. העימות הזה בין ההפיכה המשטרית לבין תנועת המחאה מזקק היטב את מלחמת התרבות הזו שעלולה חלילה להידרדר למלחמת אחים. אלא שמהעז הזה יצא גם מתוק. השבר הגדול שנקלענו אליו מסייע לחשוף ולהציף את האיכות שגלומה במחנה הליברלי זה שפעם חש את רגשי הנחיתות של ה"עגלה הריקה" אל מול העגלה המלאה כביכול של הציוויליזציה היהודית. רגשי הנחיתות של "חמורו של משיח", של הנושאים בעיקר הנטל החומרי של תחזוקת המדינה כדי להגשים את ה"ציונות" החדשה של גאולת ארץ ישראל השלמה וכדי לפרנס את לומדי התורה שהם נושאי הגחלת והלפיד של הקיום היהודי.
זהו, הסיפור הזה נגמר. המחאה זקפה את גוום ואת גאוותם של ישראלים רבים שמבינים שמדינה דמוקרטית־ליברלית היא ערך ששווה להילחם עליו, ללכת עבורו עד הסוף. המחאה גרמה למוחים להכיר בערך העצמי שלהם כבני אדם שלא מתביישים בהשכלתם, בהצלחתם, בתרומתם. בתרבות ואפילו בדרך הארץ שבה הם מנהלים את המאבק כבר 28 שבועות בדרך שאין לה אח ורע בעולם. המחאה מסייעת לביטול רגשי הנחיתות המסורתיים של המרכז מול הפריפריה מתוך ההבנה שהזנחתה וקיפוחה של הפריפריה היה אינטרס פוליטי ציני של שלטון שמנציח עצמו ומנצח בחירות שוב ושוב תוך שימור הבורות והנחיתות כלכלית. זאת, כשהמשאבים מופנים אל השטחים כדי שנתניהו ירוויח פעמיים: גם מאלה שהוא מונע מהם את המשאבים וגם מאלה שלטובתם הוא משקיע את המשאבים שנמנעים מהפריפריה.
המחאה הפנתה זרקור לרבים שהגיעו מהפריפריה, מרדו בגורל שייעד להם שלטון נתניהו ועתה הם בצד של המחאה כמו יורם בוסקילה, מירב גוטמן־אהרן, מורן זר־קצנשטיין ואבי חימי עד שסוכל. כאשר נקראים תומכי ה"רפורמה" להפגין, הזרימה המאורגנת היא בעיקר מההתנחלויות ולא מעיירות הפיתוח. האם זה מרמז שגם תומכי נתניהו מהפריפריה מבינים את הסיבוב שעושים עליהם? לא בטוח, אבל זה כבר לדיון אחר.
5. לכן, המאבק האמיתי כאן הוא מלחמת האחים או מלחמת התרבות על אופייה של המדינה בין מדינת ישראל למדינת יהודה. הניסיון של הממשלה להוקיע את המחאה כהרמת יד על "רצון הבוחר" הוא מניפולציה שקרית. נכון ש־64 מנדטים תומכים בממשלה הנוכחית, אבל התמיכה בציבור בהפיכה המשטרית זוכה לאחוזים שנמוכים ממחצית העם.
הניסיון להציג את סרבנות הטייסים כהרמת יד קולקטיבית על צה"ל וכהפיכה של "גנרלים" שלוקחים את השלטון, גם היא שקר ומניפולציה, כי אין ולא הייתה קריאה ממוסדת - לא לסרבנות ולא לאי־התנדבות. יש כאן מסה מצרפית של החלטות מצפוניות של בודדים, בדיוק כמו שהמחאה היא קודם כל ביטוי להמיות לב ותחושות מועקה של בודדים שמצטרפות לגל שהופך לנחשול ובהמשך לצונאמי. מתוך היחד הזה נוצרה מחוייבות מרגשת ובלתי מתפשרת לדמוקרטיה הליברלית. את המחוייבות הזו על כל נגזרותיה, על נחישותה ועקביותה נתניהו לא צפה, ולכן נכשל מלהגיב לה כמצופה ממנהיג.
פרשן הניו־יורק טיימס תום פרידמן, באחד מהראיונות שנתן, אמר שבארה"ב לא מבינים מי זה היריב לוין שנותן לו פקודות. יריב לוין הוא זה שיחד עם רוטמן הופכים כאן מדינה שלמה על פיה. שניים, שגם חפירה מדוקדקת בקורות החיים שלהם, לא תגלה איזו תרומה סגולית יש להם למדינה שהם מתאמצים להחריב. ונתניהו? פעם הוא המבוגר האחראי, זה שסיפר לכולם שייתן ללוין ורוטמן קצת להשתולל, אבל בסוף הוא ירגיע וינווט. אז זהו, שהגלמים קמו על יוצרם, והשדים עפו כבר מזמן מהבקבוק. נתניהו מוזמן להחזירם והמחאה תמשיך במאבקה להחזיר את הקלסתר הדמוקרטי־ליברלי של המדינה.
