דעהאיך לצמצם את מגפת הבדידות אצל קשישים
דעה
איך לצמצם את מגפת הבדידות אצל קשישים
מנתונים שפרסם לאחרונה משרד הרווחה עולה כי מגפת הבדידות פושה יותר ויותר בקרב הקשישים, אך הנתונים הקשים והעצובים הללו לא מעוררים דיון ציבורי. הממשלה יכולה לצמצם משמעותית את התופעה באמצעות כמה צעדים נכונים, אך כדי שזה יקרה אנו צריכים לתת את קולנו למי שיתחייב לפעול למען הורינו וסבינו
סקר מיוחד וחשוב שערך לאחרונה משרד הרווחה והביטחון החברתי יחד עם גורמים נוספים העלה נתונים מדאיגים ועגומים על "מגפת הבדידות" עימה מתמודדים הקשישים.
מתוצאות הסקר עולה כי כ-30% מכלל האזרחים הוותיקים בישראל נמצאים בסיכון לניתוק חברתי, כ-27% מהם אינם נוטלים חלק בפעילויות חברתיות, לכ-25% מהקשישים שנשאלו בסקר יש לכל היותר רק אדם אחד עימו הם מרגישים בנוח לשוחח על נושאים אישיים וכ-16% לא נמצאים בקשר עם אף אדם "פנים מול פנים" במהלך היום.
מדובר בנתונים קשים ועצובים, שאמורים היו לחולל סערה, או לכל הפחות דיון ציבורי רציני. למרות זאת, בין העיסוק בעניינים הביטחוניים והעניינים הפוליטיים נדמה כי הסקר עבר "מתחת לרדאר". בדידות הקשישים, מסתבר, מתקבלת כמובן מאליו וכמעט ולא מרגשת כאן איש. אם המדינה לא תיתן מענה מיידי לנושא, אנו עלולים להביט בכאב על תופעה שעשויה להוביל לגל התאבדויות קשישים.
לפי נתוני הלמ"ס, בסוף שנת 2020 מנתה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל כ-1.128 מיליון איש, מתוכם 625 אלף נשים ו-503 אלף גברים, כאשר כ-40% מהאזרחים הוותיקים הם בני 75 ומעלה. חברות ועמותות הסיעוד מעניקות מדי יום טיפול סיעודי לכ-300 אלף קשישים זכאי חוק הסיעוד החיים בביתם, באמצעות עובדים סוציאליים וכ-150 אלף מטפלים ומטפלות ישראלים.
לעתים נוטים לשכוח זאת, אך פרט לטיפול הפיזי היומיומי שמעניקים המטפלים הסיעודיים, הם מהווים גם אוזן קשבת ומזור לבדידות עבור הקשישים. בתקופת הקורונה, כאשר המטפלים הסיעודיים היו הדמויות היחידות שביקרו את הקשישים ודאגו למצבם, המטפלים היו כאוויר לנשימה עבור הקשישים, לעיתים הקשר היחיד שלהם לעולם המאיים שמחוץ לדלת הבית.
הבדידות כמובן חמורה שבעתיים בקרב הקשישים שאינם זוכים לטיפול פיזי. במסגרת חוק ההסדרים, שנכנס לתוקפו בנובמבר 2018, החליטו שרי האוצר והרווחה דאז שחלק מהקשישים זכאי חוק הסיעוד החיים בביתם יוכלו לקבל חלק מגמלת הסיעוד בכסף במקום שירותי סיעוד וטיפול הניתנים באמצעות מטפלים ומטפלות ופיקוח של העובדים סוציאליים של חברות ועמותות הסיעוד.
חלק מהקשישים בחרו בכסף – אך לא השתמשו בו כדי לרכוש "שעות טיפול". כך למעשה הם נותרו ללא טיפול פיזי ומענה נפשי, וחמור מכך - ללא שום פיקוח, בקרה או גורם כלשהו מטעם המדינה שיבדוק מה שלומם או מצבם, והכסף הלך למטרות שלא לשמן נחקק החוק. מי מסייע להם להתרחץ? מי רוכש עבורם מזון ותרופות? מי מאזין למצוקותיהם, לסיפוריהם? ומי מסייע להם להפיג את הבדידות? מכאן, ההשלכות הפיזיות והנפשיות על אותם קשישים, לצערנו, ברורות.
לא מדובר בגזירת גורל: ניתן לצמצם משמעותית את מגפת בדידות הקשישים באמצעות כמה צעדים נכונים. בעולם הולך ומזדקן, עם מדע ורפואה מתקדמים, מספר הקשישים בישראל רק יילך ויגדל – ולכן המדינה חייבת לתת מענה מיידי. במקביל, חשוב שמקבלי ההחלטות יבינו את הערך של טיפול אישי ואנושי עבור הקשישים ואת התועלת שאנו כמדינה מרוויחים מכך. אין זו בושה להחזיר את הגלגל לאחור ולצמצם את הגמלה הכספית.
לקראת הבחירות הקרובות, אני קורא למצביעים: הגיעה העת לדאוג להורינו, סבינו וקרובינו הוותיקים. זה הזמן לתת את קולכם למי שיפעל למען למעלה ממיליון האזרחים הקשישים במדינת ישראל ויבטיח ליצור שינוי אמיתי ביחס כלפיהם. אנו חייבים להעניק להם, שעשו עבורנו כל כך הרבה, את הטיפול לו הם זקוקים - ולאפשר להם את הזכות הבסיסית להזדקן בכבוד בביתם.
דורון רז הוא יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל
