דעהבין חמאס-דאעש לוועדת חקירה: חמש הערות על המצב
דעה
בין חמאס-דאעש לוועדת חקירה: חמש הערות על המצב
ההגדרה של חמאס כדאעש-נאצים מחדדת את השאלה איך אפשרנו לארגון הטרור להגיע לממדים מפלצתיים כאלה; והדיווחים כי נתניהו שוקל הקמת ועדת חקירה ממשלתית, ולא ממלכתית - רק מוכיחים עד כמה ההיגיון נטש מזמן את הממשלה הזאת
נתחיל עם חץ ללב. עם האחיות אמה ויולי בנות השלוש, אמיליה בת הארבע, והאחים אריאל בן החמש וכפיר בן תשעת החודשים. חמישה שמות שבחרתי אקראית מתוך 30 הילדים שמוחזקים בעזה, 30 מתוך 229 החטופים. המספרים הגדולים לא יודעים לספר את הסיפור האמיתי, התמונות האלה מיטיבות לספר אותו.
אנדב קצת מידע על הילדים האלה לחוטפי החמאס שמחזיקים בהם. אולי הוא יגיע גם למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ולדיקנים של הרווארד וברקלי. הילדים האלה לא שירתו בצבא; הילדים האלה לא הרעו לאיש; הילדים האלה הם בדיוק כמו שהם נראים - זכים וטהורים. מי שמחזיק בהם כקלפי מיקוח או פוליסת ביטוח לא יכול להיחשב כחלק ממשפחת המין האנושי. לא רשאי להציג שום דרישות, לא הומניטריות ולא אחרות.
1. הדעה הרווחת היא שכניסה קרקעית תדחה ואולי חלילה תסכל עסקה ותסכן את החטופים. מולה ניצבת דעה אחרת שדווקא הכניסה תשפר את כוח המיקוח של ישראל, שיגדל ככל ש"רגלה תוצמד חזק יותר לצווארו של החמאס". אין לדעת אם התרחיש הזה נכון יותר או שנועד להרגיע את ההתנגדות של משפחות החטופים מפעולה קרקעית שמתפרשת כסיכון גורל יקיריהם. בסוף השבוע דווח על עסקה שהוצעה ונדחתה בידי ישראל: כמאה חטופים תמורת חמישה ימי הפסקת אש.
ישראל, כך דווח, דרשה את כל החטופים תמורת פחות ימי רגיעה. אם אכן אלו דרישות החמאס עולה שהישרדותו היא המטרה העליונה שלשמה ישתמש בחטופים. ואכן ימי הפסקת אש, כמו גם הדרישה לדלק, הם תמורות שמשרתות יעד זה יותר מאשר שחרור אסירי חמאס. אל הקלחת הזו של הסחר בבני אדם נכנסים גם שיקולי הבידול המצמררים - ילדים, נשים, קשישים, חולים, פצועים, חיילים, בעלי דרכון זר ש"מדרגים" בערכים שונים את קלפי המיקוח האנושיים. דבר אחד בטוח: מיטוט החמאס הוא יעד שלא ברור אם יושג (בגלל המחיר, בגלל לחץ בינלאומי ובגלל אינספור סיבות אחרות) אבל אם החטופים לא ישוחררו, זה ייחרת לדיראון עולם על מצחה של המדינה.
2. המיתוג המחודש של החמאס כדאעש ואחר כך לנאצים נועד להמחיש לעולם את גודל הזוועות. לא די בתמונות הטבח וההתעללות, לא די בתמונות הילדים החטופים. חשוב לתת להן כותרת, משמעות, הקשר היסטורי וגם למסגר את האידיאולוגיה שהתניעה את המעשה המתועב. המיתוג המעדכן הזה לדעאש ולנאצים נועד למטרה נוספת לא פחות חשובה: להבהיר את ההכרח בהשמדת השכנים האלה. להודיע שלא ניתן לחיות יותר בקרבתם. דאעש ונאצים אינם פרטנרים - לא לשכנות, לא למשא ומתן, לא להכרה כישות לגיטימית.
המיתוג החדש נועד להסרת הכפפות. בדיוק כמו ההפצצות שהעלו באש את העיר דרזדן במלחמת העולם השנייה. זו הייתה עשיית דין בנאצים ובאזרחיהם. תארו לכם מה היה קורה אילו אנשי ה-IRA היו מגיעים לליברפול וטובחים בתושביה האנגלים. תארו לכם שבמהלך המלחמה הקרה היו נוחתים קובנים בפלורידה וטובחים בתושביה. במקרה כזה, גם האמריקאים והבריטים, ששיטחו את דרזדן, היו משהים לרגע את דבקותם הקפדנית בדיני המלחמה.
אבל אליה וקוץ בה. המיתוג המחודש הזה הוא בומרנג שחוזר וחובט בראש של מי ששיגר אותו. אם אלה דאעש ונאצים איך אפשרנו להם לצמוח כך; איך אפשרנו לממן אותם בנדיבות כזו; למה לא שמרנו טוב יותר על הגבול; והכי כואב – איך אפשרנו להם לרמות אותנו, איך לא הצלחנו לפענח את הדנ"א הדאעשי-נאצי הזה מבעוד מועד.
3. פשעי המלחמה של החמאס מאופיינים בזוועות שמוכרות מזירות עימות אתניות-גזעיות-דתיות. אונס, רצח תינוקות, עריפת ראשים, התעללות בגופות, שריפת אנשים. אכזריות שמתודלקת בטירוף שמקבל גיבוי ממנהיגי הלכה וכוהני דת. הפשעים האלה ייצרבו בתודעה שלנו וימשיכו להטיל בנו אימה גם אחרי שנצליח למוטט את שלטון החמאס. גם ביום אחרי. ומה יקרה ביום הזה?
אחת האפשרויות היא שתפיסת הסכסוך בינינו לפלסטינים, כסכסוך לאומי-אזרחי על טריטוריה ("סכסוך נדל"ן" בלשונו של דונלד טראמפ), ספגה מכה אנושה. מעכשיו אנחנו בסכסוך דתי על מלא. לכך, אגב, יש שותפים גם בצד שלנו, כפי שהטיח ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בעמית סגל ב"פגוש את העיתונות": ״השקפת העולם שאתה מייצג תומכת במלחמת נצח עם הפלסטינים". סגל אישר: "חד משמעית".
איתמר בן גביר יצא מההלם הראשוני, מדיפרסיה, למאניה. הוא נמרץ כהרגלו. מלבה את תרחיש שומר חומות 2, מתרוצץ ברחבי הארץ ומחלק נשק לאזרחים היהודים. יאללה מלחמה. לתפיסת הימין הקיצוני-הלכתי אין רשות פלסטינית, רק חמאס. אין ערביי ישראל - רק תומכי טרור. הוא לא היה צריך את ה-7 באוקטובר כדי לסמן את מחמוד עבאס (אבו מאזן) ומנסור עבאס כתומכי טרור. עכשיו הוא קיבל את ההוכחה הניצחת שאין "ערבים טובים". ואת זה בן גביר וסמוטריץ' ימנפו היטב מעכשיו ועד הבחירות ועד בכלל.
וזו אכן השאלה הגדולה: האם חזון ההיפרדות לשתי מדינות קרס. האם התקווה לשלום נקברה סופית. האם החמאס סימן למדינת היהודים מלחמת נצח מול עולם המוסלמי. או שדווקא נתעורר למסקנה הפוכה: שאין פתרון כוחני לבעיה הפלסטינית. שלא ניתן להסתפק ב"ניהול הסכסוך" לנצח, בדיוק כפי שלא ניתן היה לנהל אותו בעזה מול החמאס. שנתעורר למסקנה שדווקא סילוק החמאס הוא הזדמנות להחזיר את הסכסוך למסלול האזרחי שלו. ומעל כל אלה, התקווה שהאירוע ימונף לגיבוש ציר בולם איראן בהובלת ארה״ב ובחסות סעודיה ומצרים. ציר שייפרש בהמשך גם על תהליך מדיני מול הפלסטינים.
4. ועדת החקירה שתתחקה אחרי צמיחת המפלצת החמאסית, תסתייע בספרו של דובי ויסגלס "אריק שרון, ראש ממשלה מבט אישי" (הוצאת ידיעות ספרים). מופנית בו אצבע מאשימה גם כלפי הממשל האמריקאי. וזה הסיפור. לאחר מותו של יאסר ערפאת, החלו הפלסטינים בראשות אבו-מאזן לדבר על האפשרות שחמאס ירוץ לראשונה לבחירות לפרלמנט הפלסטיני. "נחרדנו", כותב ויסגלס. "בעינינו, החמאס היה (ועודנו) התגלמות הרוע".
אלא שהפלסטינים הרגיעו וטענו ששיתוף החמאס בבחירות הוא "מלכודת דבש": הם לא יזכו ביותר מרבע מהקולות, אבל נוכחותם בפרלמנט תנטרל אותם מהטרור. בישראל לא נרגעו. ההערכות שלה היו שהחמאס יזכה בהרבה יותר מרבע מהקולות. ישראל ביקשה לטרפד את הבחירות, אלא שהממשל האמריקאי התעקש על קיומם.
"היו אלה ימי שיאו של המהלך האמריקאי ל'דמוקרטיזציה' של המזרח התיכון", כותב ויסגלס, "בחירות כלליות ברשות הפלסטינית, המעניקות הזדמנות לכל הפלגים הפוליטיים לבחור ולהיבחר, השתלבו היטב ברעיון 'הדמוקרטיה לכל'". אחרי שהאמריקאים סיכלו תרגיל ישראלי לביטול הבחירות, כותב ויסגלס: "כך סיכל הממשל ׳מזימה׳ שאילו מומשה ייתכן שפני האזור היו שונים: ביטול הבחירות היה מונע את ניצחון החמאס וגידול כוחו; בכך אפשר שנפילת השלטון בעזה לידיו אף היא היתה נמנעת". "נכשלנו", הוא מוסיף, "בשל התערבותו השגויה וקצרת הרואי של הממשל האמריקאי".
חמאס ניצח בבחירות. מתוך 132 מושבים במועצה המחוקקת זכו מועמדיו ב-76 לעומת 48 של הפתח. ביוני 2007 הסתיימה השתלטותו על רצועת עזה.
ובמקביל, בישראל, נתניהו מינף את ההתנתקות כסיבה להתגברות הירי על ישראל. טענתו ש"זעק" ו"התריע" ניצחה לו את בחירות 2006 כשהליכוד עלה מ-12 מנדטים ל-28. ויסגלס שולל את הקשר בין ההתנתקות להפיכה החמאסית: "במה נוכחותם של 17 יישובים ישראליים בודדים - בתוככי רצועת עזה הצפופה - הייתה מונעת השתלטות מזוינת של חמאס על רצועת עזה?"
5. ההתנתקות ופינוי חבל קטיף, אילו בוצעו כראוי, יכולים היו להעמיד את התשתית הראויה לפינוי הנוכחי. אבל כבר אז בלטו הליקויים והוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מחדלי הרשויות המוסמכות בטיפולן במפונים מגוש קטיף וצפון השומרון. בראשה עמד אליהו מצא, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, וחבריה היו ד"ר שמעון רביד ופרופ' ידידיה שטרן.
הדו"ח, מ-2010, פירט את מגוון המשברים שיידרשו יישוב מחדש, וחזה אפילו את זה הנוכחי. "פינוי אוכלוסייה מחבל ארץ", נכתב, "עשוי להתרחש לא רק בשל סיבות מדיניות. יישובה מחדש של אוכלוסייה עשוי להידרש גם בשל אירועים בעלי אופי שונה, כגון פעולות איבה או גל עלייה שיגיע לפתע לישראל".
הוועדה הכינה פרק היערכות עתידית למקרה שיידרש פינוי של 100 אלף אנשים ויותר. בין היתר, המליצה לתכנן מראש את האתרים שבהם ניתן יהיה להקים יישובי קבע למשתקמים, ובהתאם לתכנן את שלבי הביניים. כן הומלץ על הקמת גוף רב תחומי שיופקד על הנושא, גוף שבדומה לועדת הבחירות המרכזית, גדל ומתכווץ בהתאם לצרכים. עו"ד שני מזרחי, דוברת ועדת מצא, נטלה חלק בכתיבת פרק ההיערכות העתידית. "קשה לראות את סבלם של המפונים שנדרשים לעבוד מול מספר משרדי ממשלה שונים, לעבור מבית מלון אחד לאחר, בזמן שלא ברור האם רח"ל היא הכתובת, או משרד התיירות, ואולי משרד הפנים או ועדת התקומה שעדיין לא ברור מי העומד בראשה", היא אומרת, "מחיר זה יכול היה להיות נמוך בהרבה לו רק המדינה היתה מיישמת את הפרק היחידי בדוח ועדת מצא שלא יושם".
6. ובעניין ועדת חקירה - בתוך מדמנת השמועות, הספינים ובלוני הניסוי נמצא בשבוע שעבר הסיפור שראש הממשלה נתניהו שוקל הקמת ועדת חקירה ממשלתית. ממשלתית ולא ממלכתית! הגיוני? ובכן ההיגיון כבר מזמן נטש את הממשלה הזו. לנתניהו נשמע הגיוני שהוא עצמו ימנה את חברי הוועדה הממשלתית שתחקור את המחדלים. כנראה בגלל הסיבה שקולטת האוזן שרגישה למסרים של שופריו - הקורבן העיקרי של האירוע הנורא הזה הוא בעצם בנימין נתניהו.
לרעיון ההזוי של הקמת ועדת חקירה ממשלתית יש לפחות יתרון אחד: שיגיע לאוזניהם של 15 שופטי בית המשפט העליון שעומלים כעת על פסק הדין בעניין הסבירות. לכאורה, מה פגום משפטית בהחלטה להקים ועדה ממשלתית? היא חוקית, היא במסגרת הסמכות, היא במסגרת הכלים הלגיטימיים שהממשלה רשאית לבחור. הכל דבש, חוץ מדבר אחד – היא בלתי סבירה באופן קיצוני. היא לא הולמת את ממדיו המפלצתיים של האירוע, שעל הרבה פחות ממנו הוקמו כאן ועדות ממלכתיות.
רק ועדת חקיקה ממלכתית שאת הרכבה יקבע נשיא בית המשפט העליון, תוכל לזכות באמונו של הציבור. נדמה שהרעיון הזה צריך להכות בתודעתם ובפסיקתם של שופטי העליון, ובמיוחד השופטים השמרנים שנכבלו – ועוד בחוק יסוד – באיסור להפעיל את עילת אי-הסבירות הקיצונית. אז אין לדעת אם מדובר בספין או בבלון ניסוי, אבל צריך לקוות שרעיון ועדת החקירה הממשלתית לא רק ימות, אלא יחזיר לחיים, וברוב משמעותי של שופטי בג"ץ, את עילת אי הסבירות הקיצונית.
