פרשנותכשבעלי ההון נאבקים יחד למען הדמוקרטיה - כדאי לחשוד בהם
פרשנות
כשבעלי ההון נאבקים יחד למען הדמוקרטיה - כדאי לחשוד בהם
פורום העסקים אימץ את הסיסמה החלבית "עוצרים, מדברים". כשהמסרים שם נשמעים כמו טקסטים של בינה מלאכותית, עטופים בצמר גפן של יועץ עסקי ויועץ תקשורת, ראוי לשאול האם הם באמת דואגים לעתיד המדינה או שמא לעתיד מעמדם והונם
"כשאנשים מאותו סקטור עסקי נפגשים יחד, אפילו בשביל בילוי או הסחת דעת, השיחה מסתיימת בקונספירציה נגד הציבור, או במזימה כלשהי להעלאת מחירים", כך כתב לפני כ-250 שנה אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית, בספרו הקלאסי "עושר העמים". סמית', שדגל בשוק חופשי ממשיך וכותב כי "החוק לא יכול למנוע את ההתכנסויות הללו, אבל הוא גם לא צריך לעשות שום דבר כדי להקל על האסיפות הללו". גם אנחנו, בחסות האמפתיה והחיבה להתנגדות לרפורמה המשטרית, לא צריכים להכשיר את המפגשים של כלל ראשי המשק - שהקשרים והאינטרסים העסקיים שלהם שלובים זה בזה - בחיבוק חם, וטוב נעשה אם ניקח אותם עם קורטוב של ציניות, ולא רק בשל החשש מתיאום מחירים או מקונספירציה אחרת נגד הציבור, אלא גם מפני שההתכנסות הכפולה של אנשי העסקים בשבוע שעבר היתה אכן אירוע מוזר למדי שדורש גם עין ביקורתית.
מעל פני השטח, "פורום העסקים" שהתכנס פעמיים בסוף שבוע שעבר היה מרשים במיוחד, ספק אם אי פעם התכנסו כה רבים מבכירי מהמשק הישראלי באוהל אחד, ועוד כשהמטרה המוצהרת היא דאגה לעתידה של המדינה וליחסים בין האזרחים. אך כל מי שנכח שם כצופה מן הצד, ולא כבעל עניין בעצמו, חש שההתנהלות במאהל מדוקדקת ומאורגנת כמו כנס עסקי מכובד, נכון שכולם החליפו את החולצות המכופתרות בחולצות מחאה, אך אם מהותה של מחאה היא הלהט, היא ההתפרצות של תודעה אזרחית, אם המחאה היא סערת רגשות של כעס, תסכול, ואכזבה, הרי שכל אלו לא נכחו שם או שהם הוסתרו היטב. לא היה שום דבר ספונטני במחאת אנשי העסקים, הכל מוקפד, אף אחד לא מדבר בלי אישור של יועצי התקשורת מבן-חורין אלכסנדרוביץ, המסר רפה, גם הנאומים המילטנטיים עטופים בצמר גפן של עורך לשוני, יועץ עסקי, יועץ תקשורת, ואיש השיווק.
סיסמת הפורום היא "עוצרים, מדברים", סיסמה מרוככת למדי. אנשי העסקים הסבירו כי זו הסיסמה היחידה שמקובלת על כולם, וחשוב לרתום את כל אנשי העסקים למחאה. אפשר לקבל את זה, זה אפילו חכם למדי. אך הבעיה היא שמעבר לסיסמה "עוצרים, מדברים", כל ההתנהלות של הפורום היתה אנטי-דיבור, בין אם זה בחומות ובאבטחה שלא איפשרו לציבור הרחב לדבר, בין אם זה בסירובם לדבר או להתראיין באופן חופשי, בין אם זה בהחלטתם להעביר מסרים טריוויאליים שהיו נשמעים כמו טקסטים של בינה מלאכותית, ובין אם זה בזעזוע ובהלם שאחז באנשי העסקים כשמפגינים מבחוץ קראו לעברם קריאות גנאי - הם כינו את המפגינים נגדם "חצופים", והיה נראה שהופתעו מכך שמחאות שמתנהלות ברחוב, גוררות גם התנהגות בוטה ולא נעימה.
אך הזרות שבאירוע הובעה באופן הטוב ביותר על ידי ליאורה עופר, ששווי החזקותיה במילסרון עומד על כ-5.5 מיליארד שקל, במשפט שאיכשהו עבר גם את הצנזורה של יועצי התקשורת, אמרה עופר "לא האמנתי שאגיע לרגע הזה, בו אעמוד מול כנסת ישראל ומול בית המשפט העליון באוהל מחאה". מה כל כך לא יאומן בזה? למה עופר חשבה שלעולם היא לא תצטרך למחות ליד הכנסת? בעשורים האחרונים מדינת ישראל ידעה מחאות מכל כיוון ומכל גיוון, הימין בהתנתקות, החרדים סביב הגיוס, האתיופים סביב האלימות המשטרתית, והחילונים הצעירים סביב הקשיים הכלכליים. אבל ליאורה עופר לא האמינה שהיא תעמוד באוהל מחאה, ובצדק, כי מילארדרים בדרך כלל לא מוחים, הם שוכרים לוביסטים, הם מרימים קמפיינים, הם מתכננים מס, הם נפגשים עם עיתונאים, הם מסדרים, הם מארגנים, אבל לעמוד ולמחות בעצמך, זו בהחלט חויה חדשה עבור עופר וחבריה. וגם את החויה הזו, היא עדיין לא חוותה כאחד האדם.
את הביקורת הזו לא ניתן להפנות כלפי אנשי ההייטק, הם לבשו בגדים אזרחיים במאבקם, הם מתבטאים בחריפות, ומשתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם כאזרחים, והעובדה שהם בעלי אמצעים הופכת את מחאתם לאפקטיבית יותר. אך בעלי ההון הישן שהתרכזו בירושלים הלכו בין השורות, ניסו ללכת עם והלכו בלי, לא היתה שם שום נכונות להסתכן. כששאלנו אחד מהם – ששוה יותר ממיליארד שקל - על האפשרות שהם "יכריזו על שביתה", הוא אמר ש"זו פרנסה של אנשים, צריך להיות זהיר". הוא לא העלה לרגע בדעתו שכשאנו מציעים "שביתה", לא התכוונו שהעובדים ישלמו את המחיר, הצענו שהוא יספוג את העלות.
נכון שלזהירות וההליכה בין הטיפות הללו, יש הסברים טובים, יש בעלי מניות שיכולים לתבוע, יש אזרחים שיכולים להחרים, אבל גם אנחנו כאזרחים, צריכים להיות זהירים איתכם, ולשאול האם כשבעלי ההון פונים באופן חריג אל הצד האזרחי, הם באמת שותפים איתנו לאותו מאבק? האם גם הם – כמו מאות האלפים ברחובות – מוטרדים מהחירות האישית שלהם ומאופיה העתידי של המדינה? או שהדאגה שלהם לשמירה על מעמדם והונם מתלכדת במקרה עם הדאגות האזרחיות?
