דעהגם בסטארט-אפ ניישן צריכות להישבר קונספציות
דעה
גם בסטארט-אפ ניישן צריכות להישבר קונספציות
בדומה לאירועי ה- 7/10 שביטאו קונספציה שגויה שהתנפצה לכולנו בפנים בהיבט המדיני-בטחוני, נראה כי גם המשבר שפוקד את ענף ההייטק יש בו כדי ללמד, על מספר קונספציות ששררו בעולם ושמקומן להיבחן מחדש
מי תהיה החברה הבאה שתהיה יוניקורן של מיליארדי דולרים? מי תעשה למשקיעים שלה 10X על הכסף?שאלות בסגנון זה נשאלו בפאנל בהשתתפות משקיעים בכירים, בכנס של עולם ההון סיכון בו השתתפתי לפני מספר שבועות. הכנס עסק במגמות ותחזיות לקראת שנת 2024 בשוק ההשקעות בטכנולוגיה ובעולם הסטארט-אפים. כולם הסכימו שהמצב בשווקים כרגע עגום, אין השקעות, פחות חברות נפתחות ובכלל האוירה בצל המלחמה היא קשה.
אני, שלא עוסק באופן שוטף בעולם ההון סיכון, הגעתי אליו כאורח של אחד המארגנים. ההתרשמות שלי היתה בבחינת 'אורח לרגע רואה כל פגע' והדבר שבלט לי בשיח היה המחשבה שהדיבור הזה הוא במובנים מסוימים נחלת העבר, שלא לומר קצת מנותק מהמציאות בה העולם (ולא רק ישראל) מצוי כעת.
ההבנה כי תחום ההייטק הוא הקטר של המשק הישראלי מדינתנו הקטנה הינה מובילה עולמית בעיקר בטכנולוגיה, היא עובדה ברורה ואין חולק עליה. התברכנו בהיותנו אומה יזמית, אשר הפכה בעולם לבעלת שם כאומת הסטארט-אפ. לחוזקות ההייטק יתרונות רבים וברורים כגון: מקומות עבודה רבים, מיסים שנכנסים למדינה, הגדלת התל"ג הייצוא, חיזוק מעמדנו הכלכלי העולמי ועוד.
בשנים האחרונות הפך ההייטק להיות חלק משמעותי בסיפור הישראלי ובתוכו גם החלום הגדול של יזמים רבים – חלום האקזיט – כלומר מכירת החברה, מיזוגה או הנפקתה בבורסה. מהלך זה מאפשר ליזמים, למשקיעים ולעיתים גם לעובדי החברה, ליהנות מפירות ההשקעה שלהם ולעיתים אף להתעשר ממש. לכאורה מדובר בדבר מבורך, אשר מיטיב עם מי שלקח על עצמו סיכון, הקים חברה או השקיע בה ופתר בעיה שהעולם התמודד עמה קודם לכן. לרעיון הזה התרגלנו בשני העשורים האחרונים והמסלול הזה הפך לחלומם של רבים.
בפועל התקופה האחרונה ובפרט השנתיים האחרונות (מאז בועת שנת 2021) לימדו אותנו שלא בהכרח זה המצב. אם בשנת 2021 נסענו בנתיבי איילון וראינו שלטי חוצות ענקיים מטעם חברות הטק השונות שעשו הכל לשכנע עובדים להצטרף אליהן וליהנות מכל מטעמי ומנעמי החיים, הרי שכיום, כשנתיים אחרי, אותן חברות מתפרסמות מדי יום בעיתונות הכלכלית ככאלו שמבצעות פיטורי ענק. אם חזינו בזמנו במצעד של חברות שביצעו הנפקה ראשונה לציבור (IPO) או בהנפקה בדרך מתחכמת שהומצאה של מיזוג עם תאגיד קיים (SPAC), הרי שמרבית מהחברות הללו נסחרות כיום בשווי שמשקף השמדת ערך דרמטית למשקיעים שהשקיעו בהם אז. חברות רבות נסגרו במלואן או בחלקן, פרויקטים בוטלו וכעת מדברים כולם על כמה המצב קשה. חלומות רבים התנפצו או לפחות הצטמצמו והעולם נראה הרבה פחות ורוד מבעבר. כתוצאה מכך גם מיזוגים מתוכננים בוטלו והנפקות לציבור לא נראות באופק.
במידה מסוימת נראה שבדומה לאירועי ה- 7/10 שביטאו קונספציה שגויה שהתנפצה לכולנו בפנים בהיבט המדיני-בטחוני, נראה כי גם בתקופה הנוכחית יש כדי ללמד, על מספר קונספציות ששררו בעולם בשנים האחרונות ושמקומן להיבחן מחדש.
קונספציה ראשונה – המיקוד באקזיט – ללא ספק אירוע האקזיט שמתגמל מאד את מי שהסתכן והצליח הוא אירוע משמעותי וחשוב שמשפיע על התמריצים של יזמים לצאת מלכתחילה לדרך הקשה והמתישה. ללא אקזיטים ברור שהיו פחות חברות והיתה פחות חדשנות. אולם אותו אירוע אקזיט מיוחל, גורם לכך שחברות מייצרות ערך בטווח המיידי למספר גורמים אשר נפתרים מהחברה (שהרי מדובר באקזיט – יציאה) אולם בסה"כ לא בטוח שהשאיפה דווקא אליו היא הדבר הנכון לעולם. מדוע מטרת העל הפכה להיות יציאה ולא כניסה. במקום שהמטרה הנכספת תהיה לייצר חברה שתעסיק עוד ועוד אנשים ותהיה פה לשנים ארוכות – המיקוד הוא באירוע היציאה. אנשים מקימים חברות מתוך חלום לצאת מהן ולעזוב. וכאשר אותם אנשים יוצאים מהן הם בדרך כלל הנהנים מהיציאה הזו אבל גורמים רבים אחרים סובלים מכך (מיזוגים שנכשלים, הנפקות שעוברות ולאחר מכן ירידת ערך גדולה של המניה, פיטורי עובדים ועוד).
קונספציה שנייה – "אם לא מגה יוניקורן - לא שווה" – כששואלים מי תהיה האובר או הוויקס הבאה, עצם השאלה בעיני בעייתית. כמה יזמים בעולם מצליחים ליצור חברות בסדרי גודל שכאלו? חלק מזערי ביותר ממי שמקים חברה יזכה להגיע לחברה ששווה מיליארדים. האם מי שמקים חברה ששווה כמה עשרות מיליונים היא לא טובה? חברה שמעסיקה מאה עובדים, מוכרת ומרוויחה אולם היא לא יוניקורן – היא לא דבר שצריך לשאוף אליו? כמובן שלחשוב בגדול ולחלום זה תמיד טוב אבל נדרש לקבל פרופורציות ולהתחבר למציאות. בטח בכל הנוגע לעובדים ולציפיות שלהם, לא נכון לייצר מציאות שבה רק מכירת החברה במיליארדים נחשבת להצלחה. הצלחה צריכה להיות דרך ארוכה ומשמעותית ולא משהו רותח אבל קצר טווח שמסתיים במפח נפש (והיו הרבה כאלו לאחרונה).
קונספציה שלישית – הניתוק הנדרש בין שוק ההשקעות לחיים האמיתיים – אירוע גיוס כספי משמעותי משקף יכולת של קברניטי החברה לשכנע משקיעים להשקיע את הונם בה, כלומר למכור את החלום. זה שמשקיעים (כולל המתוחכמים ביותר) משתכנעים להשקיע בחברה עוד לא אומר בהכרח מה סיכויי ההצלחה של החברה. הדוגמא המובהקת ביותר בשנים האחרונות היתה WEWORK שמייסדה הכריזמתי הצליח לרתום את המשקיעים המתוחכמים בעולם לפי שווי מופרך, וזמן קצר אחר כך החברה הגיעה לסף קריסה משום שלמודל העסקי שלה לא היתה התכנות. זה ששכנעת את המשקיעים עוד לא אומר בהכרח שתצליח גם בחיים האמיתיים. חברה צריכה לקבל מחיאות כפיים לא על גיוס שהוא שלב ביניים אלא על ביצועים אמיתיים.
קונספציה רביעית – מודעות עצמית - לא כל חברה שיש בה טכנולוגיה היא חברה טכנולוגית. בשנים האחרונות ראינו איך כולם מתיימרים להיות סטארט-אפים טכנולוגיים. זה כמובן יותר סקסי ובעיקר יותר רווחי לומר שאתה טכנולוגי מאשר שאתה נדל"ן או קמעונאות או כל סקטור מסורתי אחר (הרווחיות הגולמית בחברות טכנולוגיה גבוהה לאין שיעור מחברת קמעונאות למשל). אולם אם בסוף המהות של העשייה של החברה היא קמעונאות – הרי שמדובר בקמעונאית ולא בחברת טכנולוגיה. זה שאתה משתמש בטכנולוגיה כדי לתפעל את העסק לא הופך את העסק לטכנולוגי.
קונספציה חמישית – כולם במגדל השן – באופן שמזכיר במעט את האדרת היתר שהתרחשה בשנים האחרונות בצבא ליחידות הטכנולוגיה על חשבון יחידות מסורתיות (שיריון, חי"ר, הנדסה) – כך גם בשוק הניהול והעבודה – כולם רוצים להיות משקיעי הון סיכון, להיות חלק מה-"אקו סיסטם" הזה ולקחת חלק ממה שנראה כחלום החדש. ישנו צורך באנשים שיעשו עבודה יותר "אמיתית", ינהלו שירותים, תהליכים מוצרים ואף ינהלו עסקאות בעולמות "אמיתיים" יותר ולא בהכרח ישבו במגדל השן הגבוה של משקיעי ההון סיכון.
ללא ספק רבים נהנו בשנות הגאות הגדולות של ההייטק מההצלחות, האקזיטים, הכסף והתהילה ששוק ההייטק וההשקעות שבוצעו בו הסבו. הנהנים הגדולים היו בעיקר מייסדים, משקיעים, בעלי מקצוע מעורבים (עורכי דין, חתמים וכדומה) ועובדים שקיבלו אופציות והתעשרו ממימושן. אולם כיום כשכבר קיימת פרספקטיבה בת מספר שנים לאחר מכן – ניכר כי בשיטה הקודמת טמונים מחירים כבדים וחסרונות מהותיים שבאים לכדי ביטוי לאורך זמן ועתה כולם מרגישים את המשבר.
נראה כי נכון יהיה לחזור במידת מה קצת אחורה. להתמקד בחברות ברות קיימא, שמייצרות פתרונות אמיתיים וממשיים ולא לחפש בהכרח חלומות וכוכבים כריזמתיים שמצליחים להביא לתוצאה זמנית מרשימה וחריגה, אשר בטווח הארוך טומנת בתוכה חסרונות משמעותיים שבסופו של דבר לא בהכרח מיטיבים עם העולם וגם עם הסקטור עצמו.
צביקה ביידא הוא מנכ״ל שופרסל אונליין לשעבר
