ומי ידאג לעניים?
ומי ידאג לעניים?
חצי שנה למלחמה. הארוכה והקשה ביותר שידענו. עדיין נלחמים, עדיין "הותר לפרסום", עדיין חטופים, עדיין מפונים, עדיין בלי ביטחון, בלי אופק, מנסים להיאחז בתקווה שנקום, נחלים, נתגבר, ונצמח שוב.
המלחמה הביאה איתה צרכים חדשים, בסדרי גודל שלא הכרנו. אלפי משפחות ההרוגים והפצועים שחרב עליהן עולמן, משפחות החטופים שחיות בסיוט מתמשך, תוך דאגה קיומית לגורל יקיריהן שמצויים בתופת כבר שישה חודשים. קהילות שהתפרקו וזקוקות לשיקום אינטנסיבי. מאות יתומים שיגדלו בלי אב או אם, חלקם ללא הורים כלל. עשרות אלפים שנעקרו מביתם באחת, אלפים שאיבדו את מקום העבודה ויאלצו להכות שורשים מחדש, אולי במקום אחר. עסקים שנסגרו, נפשות שנשרטו, חיים שעמדו מלכת.
השלכות ההרסניות של המחדל הבלתי נתפס והאסון הגדול ביותר שידענו מאז השואה, ניכרות בזירה הביטחונית, המדינית, הכלכלית והחברתית. יחד עם האתגרים הפנימיים - הם מאכלים את החוסן של החברה הישראלית. וכשהכול כל-כך קשה, קל לשכוח שחיים פה גם כ-2.5 מיליון עניים, מתוכם כ-1.1 מיליון ילדים. צריך להודות, העוני כבר לא "סקסי". אולי אף פעם לא היה, היום ביתר שאת.
הביטוי של מחסור חמור הוא חוסר יכולת לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר, מבלי אפשרות להתקיים באופן עצמאי ונורמטיבי, תוך ביצוע ויתורים מהותיים על בסיס יום-יומי וייאוש מהסיכוי הנמוך להיחלץ מהמצב ולאפשר עתיד טוב יותר לילדים. ולמרות זאת, מול הצרכים הנוספים, הגדולים, החדשים, העוני כנראה מחוויר.
על אף שהחיים במצוקה מחפירים והם קורים כאן ועכשיו, עבור מי שאינו פוגש מקרוב את המציאות שמתרחשת מול העיניים שלנו בחצר האחורית, לאורכה ולרוחבה של הארץ, מדובר כנראה בצרות של אתמול. ובאמת, כמה אפשר כבר לדבר על העוני, להתנדב ולתרום, כשהעניין המטריד הזה לא רק שאינו נפתר, אלא מחמיר, מתרחב ומעמיק?
את המדינה העניים פחות מעניינים כבר מזמן. כמעט התרגלנו שהממשלה "לא באירוע", הגם שזה תפקידה ולה גם המשאבים שיכולים לצמצם את הבעיה. אי אפשר להמשיך כך. מהשביעי באוקטובר, גייסנו בלתת יותר מ-50 מיליון שקל עבור נפגעי המלחמה - מזון, מוצרי היגיינה, ערכות לביה"ס, ציוד חורף וסיוע חירום הומניטרי, שחולקו למפונים, חיילים, אלפי משפחות שנקלעו למצוקה זמנית ועשרות אלפי משפחות נזקקות שמצבן החמיר. שקל אחד לא הגיע מהממשלה. לא רק שהמדינה מתנערת מלקיחת אחריות ודילגה על הקצאת "קופסת מלחמה", הקיצוץ הרוחבי בשיעור 5% בתקציב הוחל גם על הנושאים החברתיים. לשם המחשה, ארגון לתת חילק ב-2023 מזון ומוצרים בשווי 277 מיליון שקל, מתוכם 219 מיליון שקל תרומות והצלת מזון מיצרנים, ספקים, משווקים וקמעונאים. רק 5 מיליון שקל הגיעו ממשרד הרווחה והביטחון החברתי, מתוך תמיכות בגובה 46 מיליון שקל שכאמור יקוצצו השנה וסך כולל של 150 מיליון שקל בלבד עבור ביטחון תזונתי. הממשלה חייבת להתעשת.
בינתיים, ללא הממשלה ובשעה שהסנטימנט הכללי בקרב הציבור, המגזר העסקי והפילנתרופיה ממוקד בבעיות שהתווספו בחצי שנה האחרונה - מי ידאג לעניים? איך נסייע לנתמכים שמצבם התדרדר ולאוכלוסיות החדשות שנפגעו מהמלחמה ומהמשבר הכלכלי? איך נצליח בארגוני הסיוע לתת מענה כשגם אנחנו במצב חירום?
קל זה לא יהיה, אבל יש לנו סיכוי. לא בגלל ש"יהיה בסדר", פשוט כשנשאל "מה נשתנה", נבין שערכי הערבות הדדית והנתינה שמחברים בינינו, נותרו מחוץ לרשימה של הדברים הכואבים ששינו אותנו. בלית ברירה, נצטרך להתגייס שוב למען ישראלים אחרים שזקוקים לעזרה ולהאמין שבכוחנו לחולל שינוי.
ערן וינטרוב הוא מנכ"ל ארגון לתת
