המדינה רוצה להגדיל את התמלוגים מים המלח ל-50%, אך עדיין נמוך מהממוצע בעולם
המדינה רוצה להגדיל את התמלוגים מים המלח ל-50%, אך עדיין נמוך מהממוצע בעולם
לקראת תום הזיכיון של מפעלי ים המלח ב-2030, צוות בין-משרדי בראשות האוצר פירסם דו"ח המשרטט מחדש את יחסים בין המדינה לבין הזכיינים. בכיר באוצר: "יש הזדמנות היסטורית לשינוי המבנה החוקי של פעילות מפעלי ים המלח". אירגוני הסביבה: "זה מתכון ברור להמשך ההרס של ים המלח"
איך נכון להשתמש במשאבי ים המלח, ומה צריך להיות חלקה של המדינה ברווחים מהם? לקראת תום הזיכיון של מפעלי ים המלח ב־2030, צוות ממשלתי, בהובלת משרד האוצר, פרסם להערות הציבור דו"ח שעסק בשאלות הסביבתיות והכלכליות הללו.
הדו"ח חושף בפירוט את העיוותים הסביבתיים והכלכליים שיש היום בזיכיון שניתן למפעלי ים המלח, שבבעלות ICL (כיל), אך הוא מציג פתרונות חלקיים בלבד, וגם הם מתעלמים מסוגיית ההיתכנות המשפטית. השאלה העיקרית שהדו"ח מתעלם ממנה היא איך לקיים מכרז תחרותי כשבשטר הזיכיון הנוכחי יש סעיף שנותן למפעלי ים המלח "זכות סירוב", שפירושה שאם יהיו מועמדים שיציעו סכום גבוה יותר, תוכל ICL להשוות את הסכום ולזכות במכרז. מלבד זאת איך יימצא יזם שיוכל להתחרות במחיר שיציעו מפעלי ים המלח, שכמעט ולא צריכים להשקיע הון נוסף כדי להקיים את הפעילות? אנשי האוצר מבחינתם רק מציינים כי הם "חותרים לבצע מכרז תחרותי", וכי הדו"ח הזה רק מציג "מגרש משחקים אידיאלי".
מבחינת לוחות זמנים, באגף החשב הכללי באוצר סבורים כי טיוטת החוק על בסיס הדוח תהיה מוכנה עד סוף הרבעון הראשון של 2025, והזוכה במכרז יוודע ב־2027, כך שיהיה מספיק זמן להעברת מקל מסודרת בין מפעלי ים המלח לזוכה החדש, אם אכן יהיה כזה.
רווח של 2.5-3 מיליארד שקל בשנה
הזיכיון חולש על שטח עצום, בגודל של גוש דן, אולם המפעלים תופסים רק כ־0.3% ממנו. בניגוד למרבית הגופים במשק, מפעלי ים המלח אינם כפופים לחוקי התכנון והבנייה, ואם רשות מקומית כלשהי באזור מעוניינת לפעול לפיתוח השטח, היא נדרשת באישורים רבים והליכים שמעכבים אותה. כעת הדו"ח ממליץ כי השטח עליו חולשת החברה יצומצם, ויוקצה באופן יעיל. מוצע להחזיר לציבור כ־50% משטח הזיכיון הנוכחי.
מעבר לכך, מפעלי ים המלח פועלים בשטח הזה עם רגולציה מוגבלת, הם אינם כפופים לדיני הגנת הסביבה הרגילים. לפני כשנתיים למשל דלפה תעלה של החברה לאורך ימים ארוכים במניפת צאלים וגרמה נזק לאזור טבע רגיש. החברה הוסיפה להזרים מים בתעלה למרות בקשות הרגולטורים. הדו"ח מציע להחיל על החברה דיני תכנון וסביבה.
כמו כן, המפעלים אינם משלמים על מים שהם מפיקים ממי תהום, לא מפרישים כסף לקרן לשיקום מחצבות, ואינם מטפלים במפגעים סביבתיים בשטח (למפעלי ים המלח 80 אתרים בעלי פוטנציאל לזיהום קרקע ומים בשטח, 22 אתרי פסולת ומערומים, 55 תשתיות הולכה לתמלחת ומי מלח שתקלה בהם עשויה לייצר פגיעה סביבתית, 63 בריכות אידוי ואגירה, 8 תשתיות דלק ו־7 אתרי כרייה וחציבה). הדו"ח מציע לחייב את החברה לשלם לקרן לשיקום מחצבות.
מבחינה כלכלית, כבר שנים שהמדינה מנסה ללא הצלחה לגבות חלק גדול יותר מהרווחים של ICL. שלושה מסים מוטלים על מפעלי ים המלח – מס חברות, תמלוגים והיטל רווחי יתר (בעקבות ועדת ששינסקי) – אך החברה נוקטת תכנוני מס מגוונים כדי להקטין את התשלומים למדינה. על רקע זאת הכוונה היא לדרוש במכרז הבא כי היזמית שתפעיל את ים המלח תהיה חברה עצמאית שפעילותה בים המלח היא פעילותה היחידה. זאת כדי למנוע תכנוני מס שמסיטים הפסדים ועלויות מחברה אחת לאחרת. כמו כן הוצגו שתי אפשרויות לשינוי חישוב היטל רווחי היתר, כדי למנוע תכנוני מס. גם בנוגע לגביית התמלוגים מוצע מודל שיפשט את הגבייה וימנע תכנוני מס של החברה.
הרווח התפעולי של ICL מהזיכיון של ים המלח נאמד על ידי כלכלני הממשלה ב־2.5-3 מיליארד שקל, והמסים שהיא משלמת הם בשיעור של כ־35%, כלומר בין 875 מיליון שקל למיליארד שקל. אחד מיעדי הדו"ח הוא להגיע למס של כ־50% מהרווח התפעולי, שאף הוא נמוך משמעותית מהנהוג בעולם.
כמו כן כיום חלק מהדברים שמפעלי ים המלח מפיקים ממי ים המלח, למשל כלור, סודה כאוסטית וליתיום, אינם נחשבים למשאב טבע, והכוונה היא להכניס גם את הרכיבים הללו להגדרה של משאבי טבע כדי לגבות תמלוגים עבור השימוש בהם.
פגיעה במערכת האקולוגית
לכרייה בים המלח ישנן השלכות סביבתיות הרות אסון. פעלי ים המלח תורמים למעשה כ-25% מירידת מפלס מי האגן הצפוני לאורך השנים, כאשר האגן הדרומי הוא כיום רק בריכות אידוי תעשיתיות. גוויעת ים המלח, אשר מפלסו הולך ויורד, גורם לפגיעה במערכת האקולוגית, בתשתיות וגם ביכולתו ל האזור לתפקד לאורך זמן כמקור שוקק לתיירות. בין השאר, ירידת המפלס מובילה לנסיגת קו החוף, היווצרות בולענים, התחתרות נחלים, פגיעה במעיינות החוף ופגיעה בבתי גידול מקומיים. כך או כך, כבר עתה ברור: המדינה לא תגביל את היקף השאיבה בים המלח, כך שמפלסו יוסיף לרדת - וכך הנזק הסביבתי עלול להתגבר. גם הפתרונות שהיא מציעה לנזק הסביבתי הרב, מוגבלים ביותר. אולם היא קובעת שורה של תנאים, במטרה לצמצם את הנזקים ולהציב תגי מחיר על השימוש במשאבים כדי לנסות לתמרץ את החברה לווסת את ההפקה.
ההפקה באגן הדרומי פוגעת באופן נרחב באזור, אשר כולו היום בריכות אידוי תעשייתיות. הפעילות המסחרית של כי״ל גורמת לנזק חסר תקדים, בין היתר בשל פליטת מזהמים, עבודות עפר, כריית חומר מערוצי הנחלים לצורך תחזוקת סוללות בריכות האידוי שלה, תשתיות, קידוחים ועוד. בנוסף, תהליך הפקת המינרלים אף גורם לשיקוע מלח, אשר ללא קציר יגרום להצפת מתחם המלונות באזור. את המלח מהקציר צריכה החברה להעביר חזרה לאגן הצפוני, אולם כיום היא לא עושה זאת, אלא עורמת אותו על הסוללות של בריכות האידוי. בנוסף, לאורך השנים מפעלי ים המלח ביצעו עבודות חציבה בערוצי נחלים באזור, לצורך הגבהת סוללות העפר מסביב לבריכות, מה שיצר נזקים נופיים רבים שלא שוקמו עד היום. נזכיר כי מפני שמדובר בשטח הזיכיון לא שולם היטל חציבה על חומרים אלו. המפעלים גם לא משלמים היטל הפקה בגין שאיבת עשרות מיליוני קוב של מים מליחים, ממקורות שאינם מתחדשים, בשטח הזיכיון.
כעת המדינה מנסה לכפר על עשרות שנים שבהן הותר לחברה לנהוג בשטח כבשלה. במסגרת הזיכיון הנוכחי, מי״ה זכתה לפטור מרוב הליכי תכנון בנייה. הזיכיון חולש על שטח עצום בגודל גוש דן, אולם המפעלים תופסים רק כ-0.3% ממנו. בניגוד למרבית הגופים במשק - הם לא כפופים לחוקי התכנון והבנייה, בעוד שאילו רשות כלשהי באזור מעוניינת להשתמש בחלק מהשטח לצרכי פיתוח - היא נדרשת באישורים רבים והליכים שמעכבים למעשה את ההתפתחות באזור. בנוסף, הזכיין לא משלם תמלוגים על חלק מהמשאבים שהוא כורה באזור. כעת הצוות ממליץ כי לאחר חידוש הזיכיון, השטח עליו חולשת החברה יצומצם, ויוקצה באופן יעיל. למעשה, הצוות מציע להחזיר לציבור כ-50% משטח הזיכיון הנוכחי. בנוסף, יוחלו על החברה דיני תכנון וסביבה. החברה גם תאלץ להגיש לוועדות תכנון בקשות, ואף בדומה לגופים אחרים המבצעים שימוש הפוגע במשאבי טבע - לשלם למשל לקרן לשיקום מחצבות (כיום החברה פטורה מכך).
מחברי הדוח מודים כי חוק הזיכיון נחקק בתנאים שאינם מיטביים ומובילים לפגיעה סביבתית: ״נקבעו תנאים מפליגים לשמירה על הזכויות של בעל הזיכיון, כתוצאה מדרישות הגופים הפיננסיים״. חוק הזיכיון ושטר הזיכיון, כלל לא כללו התייחסות להשפעות הסביבתיות השליליות של פעילות מי״ה, מה שהוביל בפועל ״להקטנת אמצעי הבקרה על פעילות החברה לאורך השנים, ותרם להיווצרות השפעות סביבתיות שליליות״.
כעת, לאחר שנים ארוכות של נזק חסר תקדים באתר טבע ייחודי, מכירה המדינה, על פניו, בטעותה. היא קובעת כי על מי״ה (שבבעלות כיל) להסדיר את המפגעים שנוצרו כתוצאה מפעילותה, אולם מאפשרים לה גם לדחות את הטיפול לתקופה שלאחר תום הזיכיון - כלומר, אחרי שנת 2030, מבלי לנקוב במועד חד משמעי. הצוות למעשה מדיח מתנאי הרשיון את הטיפול בצמצום ההשפעות הסביבתיות ומפגעים פוטנציאליים, וקובע כי הטיפול באלו, לרבות מפגעים הקיימים כבר היום, יעשה באמצעות הרישיונות וההיתרים הקיימים של המפעלים, וכלי הפיקוח הקיימים, ״או באמצעות כלי רישוי נוספים, בהקדם האפשרי״. זאת, למרות שהמשרד להגנת הסביבה עד היום לא הצליח לטפל במערומי הפסולת ובנזקים הסביבתיים להם גורמים המפעלים. הצוות אף קבע כי לאור העובדה שפעולות תחזוקה, טיפול ושיקום משאבים כרוכות בעלויות יקרות וממושכות, על תנאי הזיכיון לתמרץ את בעליו לבצע ״שימוש יעיל במשאבים״, תוך קביעת מחיר מתאים לשימוש, ״בין אם במסגרת חוק הזיכיון או הדין הכללי״.
בנוסף, למרות הנזקים הכבדים, הצוות הכלכלי והצוות הסביבתי תכנוני לא מציע הגבלות על פעילות המזיקה לטבע, אלא כי בעל הזיכיון יצטרך לדווח באופן תקופתי על ״נתונים שונים שנוגעים להיבטי תכנון וסביבה״: כמות המין שנשאבת מהאגן הצפוני, כמות המים המושבת בתום תהליך ההפקה, כמות החומר שנכרתה מאתרי הכרייה השונים, כמות מי התהום המנוצלים לצרכי הפעילות התעשייתית, מצבן הפיזי של התשתיות, קציר המלח, פליטות לסביבה אשר אינן מדווחות במסגרת הרגולציה הקיימת. הרגולטור ישען על דיווחי כיל באופן מלא, כך לפי הדוח, ללא ביקורת ופיקוח וללא הקמה של גוף רגולטורי שיבצע פיקוח יזום.
מקואליציית ארגוני הסביבה להצלת ים המלח נמסר: ״משמעות דוח האוצר היא וידוא הריגה לים המלח והרס פלא עולם, לטובת רווחים קלים לגורמים פרטיים ולממשלה. המסמך כולל הרבה כוונות טובות ושינויים חשובים, אך לא טומן בחובו שינוי אמיתי. המדינה תמשיך להימנע מגביית חלק משמעותי מההכנסות ולא תוודא שאלו ייועדו לשיקום והצלת הים - אוצר טבע עולמי שזוהי ההזדמנות האחרונה להצילו לפני שייעלם. ים המלח הוא המקום הזול ביותר בעולם להפקת מינרלים אך המדינה תמשיך ותסתפק ב-50% בלבד מסך ההכנסות - בהשוואה ל-80% במקומות אחרים בעולם - ותמשיך לתת לחתול לשמור על השמנת. המסמך כולל תנאים חדשים ושיפור קל בהכנסות המדינה, אך זהו מסך עשן. ים המלח הוא לא הכספומט של המדינה - הדוח ממשיך לראות בו משאב לכיסוי העו"ש הממשלתי בזמן שלא מוצגים צעדים שיבטיחו את הצלת הים וניתוב הכספים לפעולות שיקום ושימור. מדובר במתכון ברור להמשך הרס ים המלח ופספוס הזדמנות לעשות סדר ולחייב את המפעלים להפסיק את הורדת מפלס הים ופגיעה בסביבתו״.
