משפט שדהבסוף ה־D-9 סחב את נתניהו להאג
משפט שדה
בסוף ה־D-9 סחב את נתניהו להאג
תקדימי בג"ץ והייעוץ המשפטי הקימו לישראל "כיפת ברזל משפטית" ששמרה עלינו עד השבוע שבו ביקש התובע הכללי בהאג להוציא את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט. עכשיו לא ברור אם התובע כרים חאן או ההפיכה המשטרית ריסקו את הגנת בג"ץ
1. בחזרה לחומת מגן
בג"ץ דרש תשובות בנוגע לאספקה הומניטרית לבני ערובה של פת"ח
היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, צירפה אתמול את קולה להגנת כוחות הביטחון, והבהירה ש"הוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון נעדרת בסיס". הנימוק הוא "עקרון המשלימות", שלפיו מערכת המשפט הישראלית בודקת ומטפלת באופן יסודי בכל טענה להפרת דין. עקרון המשלימות הוא כלל באמנת רומא שקובע כי בית הדין הבינלאומי הפלילי ידון בהפרת דין בינלאומי רק אם המדינה המעורבת אינה מסוגלת או אינה רוצה לנהל בעצמה הליך ראוי.
לישראל היסטוריה משפטית עשירה שנוגעת ליישום אמנות בינלאומיות ודיני הלחימה בשטחים. תכף נפרט כמה דוגמאות, אבל חשוב לציין – הימין הקיצוני־ההלכתי בישראל הכריז מלחמת חורמה על מערכת המשפט (בג"ץ והייעוץ המשפטי), שביקשה לאכוף על המדינה את הפיקוח המשפטי העצמאי שמכונן את עקרון המשלימות. את הקריאה "להרים כף D-9 על בית המשפט העליון" טבע ח"כ מוטי יוגב בתגובה להחלטת בג"ץ להרוס את בתי דריינוף שנבנו על קרקע פרטית. ח"כ יריב לוין כינה אז את ההחלטה: "חרפה וכתם מוסרי על מערכת המשפט. שוב הוכח ששופטי בג"ץ פוסקים מתוך אג'נדה פוליטית ומתוך שנאה למפעל ההתיישבות". לוין, כשר משפטים, אימץ את חזון ה־D-9 של יוגב בדמות ההפיכה המשטרית שהחל להצית מיד עם הקמת הממשלה, חזון שמתלכד היטב עם חזונם של השותפים הקואליציוניים בן גביר וסמוטריץ' להסרת הפיקוח המשפטי. וכאן מצטלבים לוין והכהניסטים – הוא רוצה למחוק את בג"ץ כי הוא מפריע ל"משילות", והם כי הוא מפריע להפיכת השטחים ל"ארץ ישראל השלמה".
מבין שלל הדוגמאות נביא שלוש בולטות שבהן ריסן בית המשפט העליון את המדינה בממשק הזה של משילות ומתנחלים; דוגמאות שהתובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כרים חאן התעלם ומתעלם מהן, או שהוא סבור שההפיכה המשטרית סירסה לחלוטין הן את מערכת המשפט והן את עקרון המשלימות.
במהלך "חומת מגן" הוגשו כ־30 עתירות שבכולן התנהלו דיונים במהלך הלחימה, חלקן בשאלת המצור על כנסיית המולד בבית לחם, בה התבצרו כ־50 מאנשי פת"ח עם למעלה מ־200 בני ערובה מבני המקום וכמרים. העתירות נגעו לאספקה ההומניטרית, ובמשרד המשפטים דיברו אז על ספירת הפיתות שיש להכניס. בדומה למצב היום, עלתה הדילמה באיזו מידה מגיעה האספקה לבני הערובה או לטרוריסטים המתבצרים. לטענת עו"ד דניאל רייזנר, אז ראש ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, "בג"ץ עשה צעד אמיץ מאוד ודרש מהמדינה להציג תזות, לפעמים בזמן אמת, על שאלות שהוא יודע מראש שאין עדיין שום מידע עליהן בשום מקום בעולם". אגב, בימים אלה ממש מונחת עתירה דומה בבית המשפט העליון ובג"ץ דורש מהמדינה הבהרות בנוגע להיקף הסיוע ההומניטרי לעזה. השופטים יורדים לפרטי פרטים כמו שעות הפעילות של המעברים, שיטות הבידוק שלהם ועוד. נציג המדינה, עו"ד יונתן ברמן, אמר בדיון: "ישראל לא מגבילה כהוא זה את כמות המזון הנכנס לרצועת עזה, אין שום מגבלה להכנסת מזון למעט בידוק ביטחוני". ומותר להוסיף גם את הבידוק של מיליציות בן גביר שמתנכלות גם לאספקה וגם למחויבות המדינה.
2. בחזרה לאלון מורה
בג"ץ מנע הפקעת קרקע פרטית של פלסטינים לצורכי התנחלות
פיקוח בג"צי נוסף היה מניעת הפקעת קרקע פרטית של פלסטינים לצורכי התנחלות שאינם צורכי צבא וביטחון. זה התחיל בבג"ץ אלון מורה המפורסם ב־1979, שבו הורה הנשיא משה לנדוי לפנות את ההתנחלות. לנדוי, לאחר פרישתו, התגלה כאיש ימין מובהק, אבל כשופט פסק לפי החוק, לפי הדין הבינלאומי, ולא לפי השקפת עולמו הפרטית אותה הסיג לאחור מפני ביזת הקרקע הפרטית.
לאחר שממשלת ישראל התקשתה להתגבר על המכשול שהציב בג"ץ בפני הפקעת קרקעות פרטיות, היא החליטה לחוקק ב־2017 את החוק הידוע כ"חוק ההסדרה". היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט סירב להגן על המדינה, כלומר על המדינה הוא דווקא הגן מפני הכנסת והממשלה ששכרה עורך דין פרטי כדי להגן על החוק. בג"ץ פסל אותו כמנוגד למשפט הבינלאומי.
3. בחזרה לחומה
פסקי הדין של בג"ץ בעניין חומת ההפרדה גברו על חוו"ד של האג
התנגשות חזיתית בין בית המשפט העליון לבית הדין הבינלאומי בהאג אירעה סביב חומת ההפרדה בשטחים בתחילת שנות האלפיים. החומה הוקמה בחלקה על קרקע פרטית, והתעוררה השאלה אם היא נועדה לצורכי ביטחון. בדצמבר 2003 החליטה העצרת הכללית של האו"ם לבקש מבית הדין הבינלאומי חוות דעת מייעצת באשר להשלכות המשפטיות של החומה. בית הדין קבע כי החומה שישראל בונה היא בניגוד למשפט הבינלאומי. עוד נקבע כי ישראל מחויבת להפסיק לאלתר את בנייתה. בתיק המסמכים של בית הדין נכלל בין היתר דוח שחיבר ג'ון דוגארד, שנמנה בימים אלה ממש עם צוות התביעה של דרום אפריקה נגד ישראל.
בג"ץ בהרכב של תשעה שופטים, בראשות הנשיא אהרן ברק, הגן על זכותה של ישראל להקים את החומה. לשיטת ברק "אין לומר באופן כוללני כי כל תוואי הגדר מפר את המשפט הבינלאומי, יש לבחון כל קטע של התוואי ולבדוק אם הוא פוגע בזכויות התושבים הפלסטינים, ואם פגיעה זו היא מידתית". ברק ציין גם את זכותו של הריבון בשטח "המפקד הצבאי" להגן על שלומם וביטחונם של כל תושבי האזור, ולא רק הפלסטינים. כלומר גם המתנחלים זכאים להגנה על ביטחונם. ולסיום כתב ברק ש"חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי בהאג – כפי ששמה מעיד עליה (Advisory Opinion) ובשונה מפסק דין של בית הדין – היא חוות דעת מייעצת. אין היא מחייבת את מי שהזמין אותה. היא אינה מחייבת את המדינות. אין היא מהווה מעשה בית דין".
1 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, וכרים חאן, התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. לוחמה בזירה המשפטית
(צילומים: יואב דודקביץ EPA-EFE/MYKOLA TYS)
סופו של הסיפור הוא שפסקי הדין של בג"ץ בעניין חומת ההפרדה (בית סוריק ומרעאבה) גברו על חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי ונתנו ביטוי מושלם לעקרון המשלימות – כיצד מצליחה ישראל להשיב שערה "לוחמת משפט", וכפי שכתב ד"ר גיל לימון, כיום המשנה של בהרב־מיארה: "ההשפעה של האירוע המתואר אף רחבה יותר וחורגת מההקשר הקונקרטי של פרויקט גדר הביטחון. 'גדר הביטחון המשפטית', שאותה סיפק בית המשפט העליון באותו מקרה מפני הליכים בערכאות בינלאומיות וזרות, הפכה ברבות הימים ל'כיפת ברזל משפטית' ולמרכיב אסטרטגי בהתמודדותה של מדינת ישראל עם התופעה של 'לוחמת המשפט'".
4. בחזרה לגולדסטון
ריצ'רד גולדסטון פרסם מאמר שבו שיבח את השקיפות של ישראל
אפשר להוסיף ללוחמה הזו את ההצלחה לשכנע את ריצ'רד גולדסטון לחזור בו מהדו"ח שכתב נגד ישראל לאחר "עופרת יצוקה". במאמר שפרסם באפריל 2011 ב"וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "שקילה מחדש של דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה", כתב השופט הדרום־אפריקאי: "אילו ידעתי אז את מה שאני יודע עכשיו, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה". ומה הוא לא ידע? שפשעי המלחמה של חמאס לא ממש נבדקים בידי הערכאות החמאסיות. "ההמלצה העיקרית שלנו היתה שכל צד יחקור בצורה שקופה ובתום לב את המקרים המוזכרים בדו"ח", כתב גולדסטון. "ישראל עשתה את זה באחוז משמעותי. חמאס לא עשה כלום".
אלא שעכשיו נדמה שישראל כרתה במו ידיה את הפיקוח מכונן ה'משלימות' – ברמיסת הדרג המקצועי, במיוחד המשפטי, בהדרת הייעוץ המשפטי לממשלה מקבלת ההחלטות, ברטוריקה המופקרת של שרים על ההשמדה, מחיקה ונשק אטומי, בהימנעות מהכרזה הן על סיום המלחמה והן על הקמת ועדת חקירה. אולי אם היינו מזלזלים פחות ופועלים יותר לבחינת עצמנו, לא היינו נקלעים לבור ולבוץ הזה.
