האלימות בחברה הערבית - תוצאה של אזלת יד והזנחה שיטתית
האלימות בחברה הערבית - תוצאה של אזלת יד והזנחה שיטתית
בכל יום אנחנו מתעוררים לעוד כותרת שמספרת על מקרה רצח נוסף, על עוד מעשה אלימות ברחובות החברה הערבית. רק היום נודענו על הצתת רכבו של ראש עיריית רהט טלאל אלקרנאוי, זאת לאחר שבסוף השבוע האחרון 8 מקרי רצח בפחות מ- 48 שעות, כאשר כל אלו מגיעים ברקע האמירה של מפכ"ל המשטרה דני לוי כי עלינו להיות גאים בהורדת רמות הפשיעה על ידי משטרת ישראל.
אנחנו בעיצומה של מגפת פשיעה, כשבממוצע מתרחש בישראל רצח כל 1.68 ימים, זהו נתון בלתי נתפס. אבל לא המספרים ולא הסופ"ש האחרון גורמים למשטרה ולמשרד לביטחון לאומי לקחת אחריות על המצב ועל ביטחונה של החברה הערבית, של חמישית מאזרחי המדינה!
מאז תחילת השנה נרשמו אלפי תקריות ירי ומעל 220 מקרי רצח בחברה הערבית – מספרים בלתי נתפסים שהיו צריכים להרעיד את אמות הסיפים של המדינה כולה. לא רק זאת, הרבה מאוד מהנפגעים הינם בלתי מעורבים, חפים מפשע שנקלעו למעגל האלימות האכזרי שאינו מבחין יותר כלל בין ילדים, נשים, צעירים ומבוגרים, כולל מנהלי בתי ספר וצוותי הוראה. ניתן להריח את הפחד ברחובות, אמהות חוששות לשלוח את ילדיהן למסגרות ולעבודה ואף אחד אינו מרגיש בטוח. ולבסוף מה אנחנו מקבלים? אוזלת יד שלא נראתה כמותה.
בשנה האחרונה היינו עסוקים באיומים מבחוץ, אבל נראה כי כבר לא ניתן להכיל את האיומים מבפנים שגובים מחירים כבדים מדי, ולא נוכל עוד לשתוק בעניין. בשבוע הבא נוביל את "צעדת המתים", שתצא ממשכן הכנסת, צעדת מחאה זו היא זעקה של אבל, זעקה שמחייבת שינוי, זעקה לצדק, לביטחון, לחיים ללא פחד. אני קורא לכל הצעירים והצעירות בחברה הערבית לחבור אלינו, אבל לא רק. כבר למדנו על בשרנו שיותר מדי חפים מפשע, ויותר מדי בלתי מעורבים – מכל החברה הישראלית – נקלעים לזירות הפשיעה והרצח, ולכן זו מחאה של כולנו.
המשטרה מדווחת על "מאמצים" ועל "חקירות", אבל במציאות, חלק גדול מאוד מהמקרים האלו נותרים פתוחים וללא מענה. אחוזי הפענוח של מקרי הרצח בחברה הערבית נמוכים להחריד בהשוואה לאלה בחברה היהודית. עבריינים ממשיכים להסתובב חופשי, בלי חשש מהשלכות. המסר שמתקבל ברור: חיי ערבים פחות חשובים.
כמנכ"ל שותף באג'יק – מכון הנגב, הפועל מדי שנה עם למעלה מ-10,000 בני נוער וצעירים ערבים במסגרת תוכניות המוקדשות לחינוך, אקדמיה, תעסוקה, והתמודדות עם חוסר מעש. אחת המטרות המרכזיות שלנו היא לבנות מרקם חיים משותף בחברה הישראלית, כזה המבוסס על שוויון, כבוד הדדי, ואפשרויות צמיחה לכולם. אך איך אפשר לדבר על חזון של שותפות כשצעירים אומרים לי שהם מפחדים ללכת ללמוד או לצאת לעבודה? כל ההשקעה בתוכניות האלה מתגמדת אל מול הפחד המשתק הזה.
זו לא רק פגיעה בחברה הערבית. זהו קרע עמוק שמונע מאיתנו לבנות חברה משותפת שבה כולנו מרגישים בטוחים. חברה שבה יהודים וערבים חיים זה לצד זה, צריכים להרגיש בטוחים גם ביישובים הערביים וגם ביישובים היהודיים. אבל איך אפשר להשתלב כשאנחנו, האזרחים הערבים, חוששים לצאת מביתנו? איך אפשר לקיים חיים נורמליים כשאימהות מפחדות לשלוח את ילדיהן לבית הספר ואבות חוששים לשלוח את ילדיהם לעבודה?
זו אינה גזירת גורל. האלימות בחברה הערבית אינה תוצאה של "תרבות" או "מסורת" כפי שיש מי שמנסים לטעון, אלא תוצאה של שנים של הזנחה, אפליה והתעלמות מצד הרשויות. משאבים לא מוקצים; חינוך, רווחה ותשתיות לא מטופלים כראוי; והמשטרה לא נוכחת איפה שצריך אותה – למנוע פשע, לא רק לטפל בו בדיעבד.
האלימות הזו היא לא רק בעיה של החברה הערבית – זו בעיה של החברה הישראלית כולה. כשחברה שלמה חיה בפחד ובחוסר ביטחון, אי אפשר לדבר על חיים משותפים, על כלכלה יציבה, או על עתיד טוב יותר לכולנו.
סלימאן אלעמור הוא מנכ"ל שותף באג'יק – מכון הנגב
