פרשנותמיליארדי שקלים מופקרים: מי יגן על משקיעים קטנים מהונאה
פרשנות
מיליארדי שקלים מופקרים: מי יגן על משקיעים קטנים מהונאה
הבקשה לצו מניעה לקבוצת הנדל"ן פרסונל מצביעה על בעיה רחבה יותר: המדינה מתקשה לטפל בזריזות וביעילות במיזמי השקעות לא מפוקחים. אף שנדרשות פעולות מיידיות מרגע שיש חשד, הרשויות מתעכבות והורדת השאלטר למיזמים הבעייתיים לוקחת זמן רב מדי
מעט מדי, מאוחר מרשות ני"ע אומנם מנסה לפעול להגן באופן מהיר על מי שעלולים לאבד את כספם כתוצאה מהשקעה במיזמים מרמתיים או לא מפוקחים, אבל מסתבר שלבית המשפט הנושא לא תמיד מספיק דחוף.
אף שיו"ר הרשות ספי זינגר השתמש השבוע בסמכותו החריגה ופנה למחלקה הכלכלית במחוזי ת"א בבקשה להוציא צו מניעה שיורה על הפסקת פעילות גיוס הכספים של קבוצת הנדל"ן פרסונל, שכפי שנחשף בכלכליסט גייסה למעלה מ־400 מיליון שקל ממאות משקיעים ואינה עומדת בהחזרים למשקיעים, השופטת מיכל אגמון־גונן דווקא לא מיהרה לשום מקום. היא קבעה דיון רק בעוד חודש וחצי (1.10) בגלל פגרת ביהמ"ש.
בהחלטה טכנית שנתנה אגמון־גונן, היא כתבה: "הנתבעים יגישו כתבי הגנה עד ליום 1.10.24 – מועד שנקבע בהתחשב בפגרה ולאור טיעוני התובעת לדחיפות העניין בשל הצורך בהגנה על משקיעים".
אף שהשופטת ציינה בהחלטה כי מדובר בבקשה דחופה, היא התעלמה מטענת רשות ני"ע – שביצעה לפי הבקשה ביקורת במשרדי החברה ומצאה אי־סדרים באופן פעילותה שעלולים לסכן את כספי המשקיעים הנוכחיים והעתידיים – כי החברה המשיכה לגייס כספים ממשקיעים אף שהודיעה בעבר כי תפסיק לעשות זאת. זאת עד שהרשות נאלצה להפעיל את הצד החריג של פנייה לביהמ"ש להוצאת צו הפסקת פעילות.
3 צפייה בגלריה
מנכ"ל פרסונל אלון מורן. בקשה חריגה של יו"ר רשות ני"ע לצו מניעה לחברה
(צילום מסך: אולפן כלכליסט)
למשפטנים, בטח שופטים, תמיד יש תשובות למה הם צודקים, והם פעלו בהתאם לסדרי דין, לחוק לפסיקה. כך אגמון־גונן מסרה בתגובה לפניית כלכליסט באמצעות דוברות בתי המשפט כי "מדובר בתביעה בבקשה לצו מניעה קבוע ולא צו מניעה זמני. לכן אין מדובר בדיון שיש לקיים בפגרה. בנוסף, בהחלטתו בית המשפט קבע במפורש שאין מדובר בתיק דחוף שכן הרשות מתנהלת מול החברה כבר כמה שנים. עם זאת, בית המשפט קיצר את המועדים להגשת כתב הגנה".
נסכם: השופטת חושבת שהיא ממש בסדר, כי בעצם הרשות לא ביקשה צו מיידי, אלא צו באופן כללי, אז אפשר לקחת את הזמן. ואם הרשות היתה מבקשת לפעול כך ולא אחרת, אולי לא היינו פה. תשאלו בצדק: איפה שיקול הדעת של השופטת להבין שכל עוד ביהמ"ש לא מתערב, יש סיכוי גדול שעוד אנשים תמימים, שלא בדיוק עוקבים אחרי העיתונות הכלכלית, לא מצטיינים באוריינות טכנולוגית, ומקורות המידע שהם סומכים עליהם זה חברים או משפחה שאמרו להם שזה בסדר, ירוצו להשקיע ויאבדו אולי את כספם?
3 צפייה בגלריה
השופטת מיכל אגמון־גונן. קבעה דיון בנושא פרסונל רק לעוד חודש וחצי
(צילום: אתר בתי המשפט)
יהיה אפשר בדיעבד להטיף למשקיעים האלה מוסר עד מחר, וגם להתחבא מאחורי סדרי הדין. אבל מדובר לרוב באנשים תמימים, במקרים רבים מבוגרים או פנסיונרים, שחסכו קצת ליום סגריר ושמעו ממישהו אחד או ממישהו אחר, שזה כדאי ונפלא. קורבנות קלאסיים למרמה.
המקרה של פרסונל הוא דוגמה לבעיה רחבה הרבה יותר: הקושי של מערכות המדינה לטפל באופן מהיר, אפקטיבי ויעיל במיזמים שונים ומשונים של השקעות לא מפוקחות שצצים בכל פינה. כאלה שמציעים השקעה בתמ"א 38, בנדל"ן בחו"ל, בקרנות כספיות במדינות אקזוטיות, בסטארט־אפים ובכל דבר כמעט שמריח כמו השקעה אלטרנטיבית לחסכונות ששוכבים בבנק. חלק מהמיזמים מלאים בכוונות טובות להיטיב עם המשקיעים ועם כיסם. אבל בחלקם מאחורי הפיתוי הגדול מסתתרת הונאה, או לחלופין בעיות או קשיים שיגרמו לכך שברגע האמת לא יוכלו לעמוד בהבטחות והכל יקרוס.
במצבים כאלה צריך לבצע פעולות מהירות וקרדינליות מרגע שיש חשד, כדי למנוע מעוד אנשים ליפול לבור. ולרוב, בגלל שהרשויות רצות לעבוד מסודר וענייני, עד שמורידים את השאלטר לוקח הרבה זמן. הרי מהצד השני עומד גם החשש שעצם הפרסום על בדיקה יגרום לכדור שלג, משיכות כספים המוניות, וזה לבדו יוביל לקריסה. אסור להקל גם בזה ראש.
אבל כשזה קורה לאט, למרבה הצער, שוב ושוב כשמגיעים לבית המשפט אחרי שאחד המשקיעים מגיש בקשת פירוק, רואים מחזות לא נעימים. מאות אנשים שהם לא רק שמות. פנים דואגות, מתוסכלות, מלאות כעס עצמי על ההחלטה התמימה, ההליכה שבי אחרי החלום לסדר את הנכדים או הילדים, או סתם לממן טיול יוקרתי לחו"ל. מתסכל לראות אותם בכל פעם מחדש בביהמ"ש. איך מדיון לדיון מחלחלת לאט לאט התובנה שהלך הכסף. אם לא כולו אז בוודאות רובו. ומה שיוחזר יהיה אולי בעוד כמה שנים אחרי כל הליכי חדלות הפירעון המסורבלים שבכלל לא רואים אותם בעיניים.
"הונאת משקיעים" לא בספר החוקים
וכאן אנחנו מגיעים כנראה לשורש הבעיה. בישראל, בניגוד למדינות אחרות כמו ארה"ב או אנגליה, אין רגולטור שכל מטרתו היא אך ורק להגן על משקיעים קטנים מהונאות – בכלים משפטיים ובחינוך. או לכל הפחות צוותים מיוחדים או כוחות משימה משותפים לכמה רשויות, שעבודתם תוקדש אך ורק לטיפול בתופעה. עם כלים פליליים אבל גם מינהליים לעצור מהר את גיוס הכספים, ולהגן על מה שיש.
בחקירות מיזמים כמו שורט טרייד או ג'נרל טרייד, עד שהמשטרה הבינה מי נגד מי – לא היה כבר כסף לתפוס. זה לא חלילה שלא מטפלים, רק שלוקח זמן
בישראל יש את רשות ני"ע, שעיקר המנדט שלה זה הגנה על המשקיעים בבורסה, ולכן ההתמקדות שלה, וכך כדאי שיהיה, היא בעבירות ני"ע קלאסיות – הרצת מניות, שימוש במידע פנים או עבירות דיווח חמורות. תיקים שבהם הקורבנות בלי פנים. כי בסוף הרמייה היא מול חברה גדולה, מול משקיעים מוסדיים, מול בעלי מניות. ואלה לפעמים, למרבה האירוניה, אפילו מרוויחים ממעשים לא כשרים כאלה. עיינו ערך נוחי דנקנר כיו"ר אי.די.בי, שבפועל הרצת המניות שבגינה הורשע ונגזר עליו מאסר של שלוש שנים, הכניסה בעצם עשרות מיליונים לקופת החברה הבורסאית.
אבל כשמדובר במי שלא שם את הכסף דרך הבורסה, האפקטיביות של הרגולטור הזה מתפוגגת. את הצירוף "הונאת משקיעים" בכלל לא תמצאו בספר החוקים. לא בחוק ני"ע ולא בחוק העונשין. היא נופלת תחת ההגדרה של מרמה כמו כל מרמה אחרת. מהונאת כרטיסי אשראי, דרך זיוף צ'קים וזהות ועוד. זאת בעוד במדינות אחרות מייחדים לעבירות מסוג זה חקיקה מיוחדת, כוח אדם מימון ותקציבים נפרדים.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם הונאות כאלה בישראל? כרגיל, בשיטת הטלאי על טלאי. בעבר רשות ני"ע בכלל לא עסקה בנושאים כאלה. היה ברור שמדובר בחקירות ארוכות ומקיפות (לך תתשאל מאות משקיעים) שדורשות המון משאבים מרשות שאמורה קודם כל להגן על משקיעי שוק ההון. ועוד רשות שלפי חוק, ובניגוד למשטרה, לא חייבת לחקור כל עבירה, ובסדר העדיפויות שלה, ובצדק מבחינתה, היו דנקנר או דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודהסטרים שהודה והורשע לימים בשימוש במידע פנים.
עיקר המנדט של רשות ני"ע הוא הגנה על המשקיעים בבורסה והיא מתמקדת בעבירות ני"ע קלאסיות – תיקים שבהם הקורבנות בלי פנים, בניגוד להונאה
בצר להם היו פונים קורבנות מיזמי ההשקעות למשטרה. ליחידות ההונאה המחוזיות השונות. רק ששם הם נתקלו בבעיה – יש אולי רצון גדול, אבל לא תמיד ידע וניסיון מספיקים לטפל בזה. זכורות חקירות, למשל, של מיזמים כמו שורט טרייד או ג'נרל טרייד, שעד שהמשטרה הבינה מי נגד מי – לא היה כבר כסף לתפוס. ולמשטרה, בניגוד לרשות ני"ע, יש סמכות לבקש צווי הקפאה מיידיים לכל החשבונות. שלפחות לא יברח מה שיש.
ובאופן כללי, במשטרה גם לא תעדפו תיקים כאלה בגלל ההיקפים והמורכבות שלהם. זה לא חלילה שלא מטפלים, רק שזה לוקח זמן. יותר מדי זמן. עו"ד מתוסכל סיפר לי שלפני כמה שנים הגיעו אליו כמה לקוחות שחששו שנפלו קורבן להונאת משקיעים. הוא הלך להגיש תלונה באחת מיחידות ההונאה. שם אמרו לו: תשמע, יש שוטרת אחת פה שמבינה מאוד בדברים האלה. אבל היא בחופשת לידה. עדיף לך לחכות עם התלונה עד שתחזור.
משאבי רשות ני"ע לחקירה מוגבלים
ככל שהלכו והתרבו מיזמי ההונאה, הביקורת על רשויות האכיפה גברה ומי שהרימה את הכפפה זו רשות ני"ע. אצלה הרי יש הידע וההבנה, וכוח האדם המיומן. והיא גם הצליחה לימים להפליל ולשלוח לכלא ראשי מיזמים מרמתיים כמו אמיר ברמלי או מייק בן ארי. אבל המחיר בדרך, צריך להודות, הוא גדול מאוד. למאות אנשים שאיבדו את כספם זה לא עזר, והמשאבים המצומצמים יחסית של הרשות הושקעו בתיקים כאלה שדורשים הרבה זמן ועבודה. וכשאתה משקיע משאבים במשהו אחד, אתה לא משקיע אותם במשהו אחר.
גם הדרך שבה הרשות נכנסה לתמונה, צריך להודות, היא קצת עקומה. לרשות יש סמכות לחקור עבירות ני"ע ועבירות שנובעות מהן. היא לא יכולה להחליט לחקור כל עבירה. לכן הדלת שהיא מצאה להיכנס ולעצור מיזמים כאלה היא באמצעות העבירה של הצעה של ני"ע (גיוס) ללא תשקיף. משהו, צריך להודות, שאפילו לא מגרד את החומרה של מה שנתקלים בו. זה רחוק מלהספיק, והדו"חות השנתיים של הרשות מספרים את הסיפור. כך בין 2023-2019, מספר התיקים שנחקרו במסלול הפלילי על גיוס ללא תשקיף, שמהם נבעו עבירות המרמה, הוא 1 או 2 בשנה. במסלול המינהלי טופלו באופן יחסי הרבה יותר תיקים כאלה: כ־7 תיקים בשנה. נתונים על תיקים במשטרה קשה לקבל, מהסיבה הפשוטה שהם תחת עבירות המרמה שהן כמובן רבות ומגוונות.
