דעההמחאה העירה את הישראלים וזה לא ישתנה
דעה
המחאה העירה את הישראלים וזה לא ישתנה
בין שההפיכה המשטרית תעבור ובין שתיפול, ציבור שלם התעורר מתרדמת החיים הטובים ומה שהיה מובן מאליו אינו עוד. לפעמים צריך משבר חריף מאוד כדי לטפל בפצעים הפתוחים ובטראומות וכדי להגיע לפתרונות
בין ש"רפורמת" נתניהו-לוין-רוטמן תעבור כפי שמקווים יוזמיה ותומכיה, ובין שהיא תיפול, ישראל של אחרי הימים האלה לא תהיה כישראל שהייתה לפניהם. ה"רפורמה" העירה ציבור שלם בישראל מתרדמת החיים הטובים להבין שהוא חי בשקר, ולא שקר אחד.
כל מה שהיה מובן מאליו עד היום, ובראש ובראשונה, האמונה שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית עם כל מה שזה אומר לגבי הפרט, כבר אינו מובן מאליו, ולא רק שאינו מובן מאליו אלא נתון בסכנה.
כל מי שעיניו בראשו מבין שהפעם זה לא "רק ביבי" מול "רק לא ביבי", וזה גם לא סעיף כזה או אחר בתוכנית המשפטית. הכל מבינים שלושה דברים:
האחד - שהמפתח הוא בשינוי השיטה של בחירת שופטים (אגב, גם הדחתם).
השני, שהתוכנית הזו היא רק בחזקת פרומו להמשך.
והשלישי, והעיקר, שמדובר כאן בהתמודדות על אופי המשטר בישראל, במנעד שבין דמוקרטיה לבין דיקטטורה, ובהתמודדות על אופיה של החברה הישראלית. במאמר אחר שכתבתי תחת הכותרת "כבר ניצחנו" אמרתי שעצם ההתעוררות העצומה, המעצימה, המופלאה ונותנת ההשראה של הציבור היא כשלעצמה ניצחון. ברור שזה ניצחון במערכה אחת מני רבות שעוד צפויות לנו, אבל זה הופך להיות "כוכב הצפון" שלנו.
אם ה"רפורמה" תעבור כפי שהיא, ברור שהמאבק נגדה יחריף ויסלים, אבל גם אם תהיה נסיגה של הרגע האחרון מצד יוזמיה, המאבק יימשך כי ברור שזה יהיה רק פסק זמן בהתמודדות ארוכת שנים על דמותה של מדינת ישראל.
ההתמודדות העתידית תהיה אפילו קשה מזו הנוכחית כי גם אם התוכנית לא תעבור, הממשלה תנסה לשנות את אורחות חיינו לאו דווקא בדברים שיוכלו להיבחן בפריזמה משפטית, כמו בדרך של מינויים של אנשיה לתפקידי מפתח בשירות הציבורי, ונגד זה יהיה הרבה יותר קשה להילחם. זאת ועוד: ההתמודדות העתידית תהיה הרבה יותר ארוכה ותדרוש מכל אחד מאתנו נחישות ותעצומות נפש.
הסיטואציה הנוכחית תכריח את הציבור הישראלי מכל המחנות להישיר מבט ולהתמודד עם כמה אמירות שהתקבעו בתודעה כאמיתות שמסתברות כיום כשקרים.
ראשון שבהם: "אחים אנחנו". האמנם אחים אנחנו? איך אנחנו נשארים אחים אחרי מערכת הסתה מתמשכת של כמה עשרות שנים, ולא מדובר רק בקרע שבין שמאל לימין, אלא גם בקרע בין חילונים לבין חרדים, בין עשירים לבין עניים, וברמת חיי היומיום בין יהודים אלימים לבין קרבנות האלימות, ברחובות, בכבישים ובבתים. מה הופך אותנו ל"אחים"? היסטוריה משותפת, גורל משותף, דת משותפת שלא הכול מאמינים בה?
שני שבהם: "מדינה יהודית ודמוקרטית". עוד "סלוגן" שמאבד הרבה מהאותנטיות שלו בימים אלה.
הרי לכל בר דעת ברור, שגם אם אין סתירה בין "יהודית" לבין "דמוקרטית", הרי שיש מתח מובנה ביניהן. היהדות בגרסתה המתונה של הציונות הדתית המקורית, זו של המפד"ל ההיסטורית, חיה בכפיפה אחת עם הדמוקרטיה, אבל היהדות המשיחית הקיצונית של היום המדברת על מדינת הלכה – בוודאי שלא. כאן אין מתח מובנה, כאן יש סתירה שגולשת לכל רבדי החיים – תחבורה בשבת, הפרדת נשים, להט"בים, חוק החמץ, ומה לא.
וה"פיל שבחדר" הוא, כמובן, ה"סטטוס קוו" ומולו סוגיית הפרדת הדת מהמדינה. לא עוד מפלגות דתיות שזה כל מהותן עם מנהיגים בולעי תקציבים "למען" צאן מרעיתם, לא עוד מנהיגים שהם "נציגי האל עלי אדמות" אלא מסגרות דתיות נפרדות - רבנות דתית, בתי דין רבניים, מוסדות לימוד, שכל אדם יחליט אם הוא רוצה להיות חלק מהם, אבל לא תהיה להם נגיעה בחיי היומיום של אלה שלא ירצו להיות חלק מכך.
ההתמודדות העתידית על אופייה של החברה הישראלית תחייב את שאר חלקיה של החברה הישראלית – חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים להתייחס לעניין, עניין שעד היום היה נוח לברוח ממנו. הגידול הצפוי בחלקה של האוכלוסייה החרדית בתוך הציבור הישראלי, לצד הסוגיות הכבדות של שירות צבאי/אזרחי, תקציבים גדלים והולכים, השתלבות בשוק העבודה – רק יאיצו את הדיון בסוגיה ויובילו גם לדיון על חוקה לישראל.
השלישי – הסוגיה של מדינה אחת דו לאומית מהים עד הירדן או שתי מדינות לשני עמים. הנה לכם עוד סוגיה שנהגו כלפיה מדיניות של בת יענה, בתקווה שהזמן יעשה את שלו. מכאן נולדה המדיניות האווילית של "ניהול" הסכסוך, מדיניות שנמנעה מקבלת החלטות ובכך תרמה להתעצמות אויבינו.
אבל, גם כאן, לא עוד. אי אפשר יהיה להמשיך בכך. זה ברור. החברה הישראלית תצטרך להכריע בשאלה הזו שיש לה השלכות עצומות על חיינו בארץ הזו, כולל על יחסה של החברה היהודית אל החברה הערבית שכבר בתוכנו, וגם להיפך. ההכרעה תהא אשר תהא, לא תהיה פשוטה ותקרע קריעה נוספת את "אחים אנחנו".
ובנימה של אופטימיות: כפי שיוזמי התוכנית, רוטמן שעובד עליה יותר מעשור, ולוין – יותר משני עשורים, נתניהו, והמפלגות החרדיות, כולם לא צפו מראש, ולו מקצת, את התגובה הציבורית המרשימה עד כה ל"רפורמה" שלהם, כך הם בוודאי לא צפו את התוצאות מרחיקות הלכת ולטווח ארוך של מזימתם. הם לא ראו ולא הבינו שה"רפורמה" הוציאה הרבה שדים מן הבקבוק, ואין ולא תהיה להם שליטה עליהם.
והשדים האלה יתהפכו עליהם בכל שלושת הנושאים שעליהם הצבעתי – הקרע בחברה הישראלית סביב "אחים אנחנו", סביב "יהודית ודמוקרטית" – וחוקה עתידית, וסביב הנושא הפלשתינאי.
לפעמים צריך משבר חריף מאוד כדי לטפל בפצעים הפתוחים, בנושאים הכואבים, בטראומות כדי להגיע לפתרונות.
והפתרונות שנגיע אליהם בכל הסוגיות שלפתחנו, ונגיע אליהם אחרי עוד לא מעט שנים רוויות מאבקים, לא יהיו פתרונות מטעמם של חוגים משיחיים קיצוניים מצד כלשהו, אלא הם יגיעו מהמרכז השפוי והגדול של עם ישראל, זה שיצא, יוצא וייצא לרחובות.
בנעוריי הצבעתי תמיד למפלגה הליברלית העצמאית, מפלגה קטנה אך עם מסרים ברורים ואנשים הגונים. המפלגה הזו נכחדה מהעולם, אך המרכז הישראלי הליברלי והדמוקרטי חי ובועט, והוא, ולא הקיצונים מהימין (או מהשמאל), עתיד גם לגדול ולנהל בעתיד את מדינת ישראל בדרך שפויה ואחראית.
צבי סטפק הוא מייסד ובעלים משותף של בית ההשקעות מיטב
