ראיון "בנושאי סביבה אנחנו כמעט מדינה נחשלת, יש יותר מתים מזיהום אוויר מאשר מתאונות דרכים"
ראיון
"בנושאי סביבה אנחנו כמעט מדינה נחשלת, יש יותר מתים מזיהום אוויר מאשר מתאונות דרכים"
פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות וזוכה אות אנשי הסביבה, מתריע שהתעלמות הממשלה מתחום הסביבה תוביל לאסון: "המדינה מתכחשת למשבר האקולוגי. האזרחים לא יכולים לדעת מה רמת הזיהום שהם נחשפים אליו, 2,500 ישראלים מתים מדי שנה כתוצאה מזיהום אוויר או אירועי אקלים קיצוניים"
פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות וזוכה אות אנשי הסביבה של האגודה הישראלית לאקולוגיה, למה צריך לדבר בתקופה כזו על אקלים?
״נכון, יש לנו מספיק איומים יומיומיים וקיומיים. אבל גם בתקופה הזאת צריך לזכור שהנושאים האלו הם איום ממשי על החיים שלנו. אנשים מתים כתוצאה מזיהום אוויר או מאירועי קיצון אקלימיים; יותר אנשים מתים מזיהום אוויר מאשר מתאונות דרכים. בהערכת חסר, מדובר על 2,500 בני אדם בשנה בישראל. אנחנו לא רואים את האנשים האלה בעיניים, קשה לראות את הסיבה אל מול התוצאה, לכן זה פחות מטריד אנשים. והאקלים משפיע על אורחות החיים שלנו: האם נוכל לצאת בעתיד לרחוב ביום קיץ? נוכל לטייל? או שנצטרך להשתנות לחלוטין?
"שיבוש החיים בזמן מלחמה הוא תמונת ראי של השיבושים שצפויים מהמשבר האקולוגי־אקלימי: תחנת כוח יכולה ליפול בגלל איום רקטי, אבל היא גם יכולה ליפול כי לא נוכל לקרר אותה כשבחוץ הטמפרטורה כה חמה, וכבר ראינו מקרה כזה בקיץ שעבר. מחסור במים ובמזון וגלי חום גם יכולים להפוך לבעיה ביטחונית. למדינות השכנות לנו אין יכולות כמו שלנו להפיק אנרגיה ומים, והסוגיות האלה יכולות לגרום גם למאבקים פנימיים על משאבים, שעלולים להגיע אלינו לדלת. האיומים הסביבתיים כבר גורמים לתחלואה ותמותה בישראל, וצריך לדבר על זה כי אפשר לשנות את זה״.
איך?
״להיערך להשפעות כדי שלא יתפסו אותנו באסון אקלימי־סביבתי, ולא נצטרך לשאול איך לא היינו מוכנים. ממחקרים שנעשו בעשור הקודם בישראל, נמצא שבגלי חום של שלושה־ארבעה ימים עם 5 מעלות מעל הממוצע, מתים 45 בני אדם וייתכן שגם זו הערכת חסר. גלי חום או שיטפונות עלולים לגרום לתמותה, תחלואה, פגיעה ברכוש ובתשתיות. כשיש אירוע ביטחוני, אנחנו מבטלים משחק כדורגל או אירוע תרבות. האם נבטל גם כשיש גל חום שיכול לגבות חיים? האם צריך לנסח למשל נהלים קבועים לקירור המגרש, לחלוקה חינם של מים, לחייב הצבה של חובשים?״
פרופ' עדי וולפסון (53) הוא מרצה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה. זכה באות אנשי הסביבה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ופרסים רבים נוספים בתחומי הסביבה. לצד ספרים ומאמרים רבים בתחומי אקלים פרסם גם ספר שירה שהוקדש לבנו הטרנסג'נדר והוא מנטור פעיל בקהילת הורים לטראנסים.
ישראל היא מדינה מזוהמת?
״לצערי, כן. ישראל היא מדינה מפותחת. יש לה טכנולוגיה, המדע משגשג, היא צומחת. אבל בפליטות גזי חממה אנחנו דומים למדינה מתפתחת. ואם מסתכלים באופן כללי על התחום הסביבתי, אנחנו יותר קרובים למדינה נחשלת. בניהול הפסולת שלנו יש 80% הטמנה, שמובילה לזיהום אוויר, לפליטות גזי חממה, מפגעי ריח, זיהום של קרקע ומקורות מים, שלא נדבר על זה שיש פה היקף נרחב של שריפה של פסולת. לפי דו"ח ה־OECD משנה שעברה, כל הישראלים נושמים אוויר באיכות ירודה, מעל הערכים שארגון הבריאות העולמי מגדיר כסבירים. אנחנו מדינה קטנה וצפופה והכל קרוב להכל. תחנות הכוח הן ליד יישובים. אין לנו מספיק תחבורה ציבורית והעומסים בכבישים מגבירים את הזיהום ברחוב; אפילו במדד המים אנחנו במצב לא טוב בהשוואה ל־OECD. אנחנו מצטיינים בטיהור שפכים, מתפילים מים, אבל בארות המים מזוהמות, האקוויפר מזוהם, הנחלים מזוהמים. זו תוצאה של פעילות תעשייתית ועירונית וגם של בסיסי צה"ל שמטילים שפכים בנחלים. ביצועי הממשלה בתחום הסביבתי לא טובים, ואין צפי להתקדמות ותיקון. למשל, אנחנו עדיין שורפים פחם למרות שהיינו צריכים להפסיק עם זה מזמן. לפני 20 שנה רצו להתקין על הארובות בתחנות הכוח הפחמיות סולקנים להפחתת זיהום האוויר. התקינו על חלק, ואז אמרו — לא נשקיע כסף בעוד, הרי עוברים לגז. בינתיים אין סולקנים ועדיין לא עוברים לגז. במקביל אנחנו מסבסדים דלקים מזהמים ולא עוברים לאנרגיה מתחדשת. מדיניות אנטי סביבתית של הממשלה מובילה אותנו לביצועים סביבתיים גרועים שילכו ויעמיקו״.
יש היבטים שאנחנו מידרדרים בהם?
״אנחנו רואים את זה היטב לאחרונה. מנסים עכשיו למשל לבטל נורמות שקבע המשרד להגנת הסביבה בתקופת הממשלה הקודמת כדי לא לסכן יותר את חופי אילת בשל שינוע הנפט בנמל קצא״א; שנים מדברים איתנו על סגירת התחנה המרכזית המזהמת בתל אביב, בינתיים לא סוגרים שום תחנה; ראינו את הרפורמה ברישוי הסביבתי: אומרים שהרגולציה מכבידה למרות שלרגולציה יש תפקיד משמעותי: לשמור עלינו. אמרו נעשה רגולציה ׳כמו באירופה׳. אבל כשבודקים רואים שזה לא כמו באירופה אלא שלקחו מפה ומשם ובעיקר את הפחות טוב. והתוצאה היא שעכשיו, כשמזהמים יבקשו היתרים מהמדינה, הם יוכלו לבחור טכנולוגיות הפחתת זיהום שהן לא הכי טובות שיש, ולערער על דרישות גורמי המקצוע במשרד להגנת הסביבה מול גורמים לא מקצועיים אלא פוליטיים — מנכ״לי משרדים או עובדים שנבחרים על ידי השר כאנשי אמון; בתחום הפסולת אנחנו 30 שנה שומעים על כל מיני תוכניות ובינתיים אנחנו באותה נקודה. בתחום הסביבה לוקחים אותנו אחורה או לפחות לא נותנים לנו להתקדם קדימה״.
איך אתה מאפיין את האכיפה והפיקוח מפני זיהום?
״אנחנו יודעים שהתעשייה הרבה פעמים לא פועלת לפי החוק. בכל פעם שהמשרד להגנת הסביבה עושה בדיקות פתע במפעלים, הוא מגלה חריגות. בדו"ח מבקר המדינה האחרון בנוגע למפרץ חיפה, המבקר הצביע על זה שתמיד יש פער — לפעמים של פי 4 — בריכוזי המזהמים בין מה שהמפעל מדווח ומתפרסם לציבור, לבין מה שהמשרד מוצא בבדיקות פתע. המשרד עצמו יודע שהדיווחים לא נכונים. השורה התחתונה היא שהאזרחים לא יכולים לדעת מה תמונת זיהום האוויר האמיתית באזור שלהם, וזה זיהום אוויר שמוביל למוות ולתחלואה ולעלויות במערכת הבריאות וירידת הפריון במשק.
״לפעמים אנחנו רואים שהאזרחים מדווחים על זיהום מהמפעלים למשרד להגנת הסביבה, בזמן שהמפעל עצמו כלל לא דיווח על כך. גם כשהמשרד בודק - יכול לקחת שנים על שנים עד שמגיעים לאיזו סנקציה. אם מגיעים לעיצום כספי, אנחנו יודעים שזאת מכה קלה בכנף למפעלים לעומת הרווח שלהם. אם אין אכיפה משמעותית אין הרתעה והמפעלים מעגלים פינות. רף הפיקוח המאוד נמוך הזה גורם לכך שבסוף אנחנו נשארים עם זיהום אוויר כבד, וזה עוד לפני שדיברנו על זיהום אוויר מתחבורה שבקושי נאכף בישראל״.
"מפעלי התעשייה עושים רעש של אחריות תאגידית, אבל היעדר פיקוח ורגולציה גורם לזה שהם פוגעים בסביבה ובבריאות הציבור. גם כשהם עומדים בתקן, הם פולטים מזהמים"
אנחנו רואים לחץ של תעשיינים על הממשלה כדי לבלום מהלכים סביבתיים ולרדד רגולציה שמגינה על הציבור. עד כמה חברות פועלות בצורה חיובית כדי לשפר את המצב?
״החברות השתפרו עם השנים. יש טכנולוגיות טובות יותר שאפשר ליישם, הרגולציה מחייבת אותן לעשות דברים והן גם בחלקן גלובליות ולכן מחויבות לסטנדרטים מחמירים יותר מאלו שדורשים בישראל. אבל הן לא עושות מספיק. לא בקצב, לא בהיקף ולא בהשקעות. הן עושות הרבה רעש וצלצולים, יש להן חוברות צבעוניות יפות של אחריות תאגידית, אבל היעדר פיקוח, מדיניות ורגולציה גורם לזה שהן פוגעות בסביבה הטבעית ובבריאות הציבור. גם כשהן עומדות בתקן, זה לא אומר שהן לא פולטות מזהמים. אנחנו רואים כל הזמן לחץ מהחברות האלו על המדינה כדי לרדד את הדרישות ולמרוח תהליכים. הן אומרות לנו ׳אנחנו עושות ומשקיעות׳, ואז מבקשות מהמדינה דחייה בעמידה בחובות שלהן״.
יש מי שאומר: עזבו את האקלים, הדבר היחיד שמעניין זה זיהום מקומי.
״הגישה הזאת לא נכונה ומנותקת מהמציאות. אם נפחית את השימוש בפחם, נפט וגז, נפחית את פליטות גזי החממה ואת זיהום האוויר גם יחד. אנחנו מדברים על זיהום האוויר מבזן ומבית הזיקוק באשדוד, אבל אם נפחית את השימוש בדלקים ונעבור לאנרגיה מתחדשת עם אגירה — גם הזיהום של המפעלים ייעלם. זה גם עובד הפוך: ההתחממות הגלובלית גורמת לזה שהטמפרטורה עולה, ובישראל זה קורה מהר מהקצב הממוצע בעולם, ואז אנחנו משתמשים יותר במזגן, שורפים יותר דלקים וגורמים ליותר זיהום — שלא נדבר על זה שגזי המזגנים הם גזי חממה אגרסיביים וגם אותם אנחנו לא מחליפים בישראל כנדרש״.
משרדי הממשלה מוציאים אינסוף הודעות של יחסי ציבור בנושא האקלים, ובסופו של דבר לא פועלים כמעט כלל בנושא.
״אולי המדינה לא מכחישה את משבר האקלים, אבל היא מתכחשת אליו. מבקר המדינה אמר בצורה ברורה שהאקלים הפך להיות נושא שהמדינה מתהדרת בו, אבל בפועל לא עושה כמעט כלום: 85% מגופי הממשלה לא הכינו תוכניות להתמודדות עם שינויי האקלים גם לא בתחומים קריטיים כמו מזון ואנרגיה. זה תחום שמחייב שיתוף פעולה בין משרדים ובין גופים בגלל שההשפעות רוחביות, אבל הם בעיקר רבים מי עושה מה. כמו שיש לנו מל״ל, למה אין מועצה אקלימית לאומית שתראה את הנושא בראייה מתכללת? העובדה שאין את זה, גורמת לעליונות של משרד האוצר בתחום ואז מגיעים למצב שאין תקציב שוב ושוב להתמודדות עם הנושאים האלו. אם אין תקציב — אי אפשר להזיז תהליכים לטווח הארוך. זה המצב אצלנו בזמן שבבריטניה, בגרמניה ובסקנדינביה עושים תוכניות ל־2050, מציבים דרישות לתעשייה ועוד. אצלנו קובעים יעדים נמוכים בחוק אקלים מצ׳וקמק שיש בו יותר חורים מבמסננת, ועוד שמים כוכבית ואומרים שיהיה אפשר לשנות את היעדים בכל עת. גם דברים פשוטים יותר כמו להגן על עצים מפני כריתה, במדינה שיש בה 300 ימי שמש בשנה, אנחנו לא עושים. אנחנו לא צריכים לעשות דברים שהם פסגת הטכנולוגיה ולהראות לכל העולם. אנחנו צריכים, קודם כל, להיות מדינה מפותחת ולבסס את המדיניות שלנו על מדע״.
"להיתלות במילה קליימטק זה לומר: אנחנו נשארים בעסקים כרגיל, נמצא פתרון בקצה. זה מושג שהרבה פעמים מסיט את הבעיה ממקום אחד לאחר ומאפשר לנו למרק את המצפון"
הטכנולוגיה, ה"קליימטק" הוא התשובה לצרותינו?
"להיתלות במילה הזו זה לומר — אנחנו נשארים בעסקים כרגיל, נמצא פתרון בקצה. זה מושג שהרבה פעמים מסיט את הבעיה ממקום אחד לאחר ומאפשר לנו למרק את המצפון שלנו. למשל, במקום לשתות מים מהברז, נקנה בקבוק שתייה ונמחזר, אבל גם מחזור הוא תהליך עתיר אנרגיה שמזיק לסביבה. יש לא מעט דרכים להפחית או לקבע פליטות גזי חממה: שתילת עצים, מעבר לאנרגיה ירוקה. אבל מזרימים המון כסף למערכות ש׳ישאבו׳ את הפחמן מהאוויר ויטמינו אותו. הן שנים ארוכות לא מתפתחות ואנחנו לא יודעים אם הן יצליחו אי פעם. הן על הנייר, אבל משקיעים בהן כסף במקום לטפל במקור הבעיה — לצרוך פחות אנרגיה ולהשתמש בפתרונות הקיימים שעובדים בוודאות. כל הטכנולוגיות האלו, שאולי כן או לא יעבדו בעתיד, מעודדות אותנו להמשיך לצרוך ויוצרות לופ שאין לנו איך לצאת ממנו״.
אתה מייעץ לעיריית באר שבע בתחום הסביבה ושותף למאבקים אזרחיים רבים, בהתנדבות. כמה קל להניע מהלכים סביבתיים?
״לא קל להניע מהלכים בישראל. אנחנו מדינה מאוד ריכוזית, הכל כמעט נמצא בידי הממשלה. גם כשרשויות מקומיות רוצות להזיז דברים, הן צריכות תמיד להיאבק. אנחנו יודעים שיש המון לחצים של יזמים עם כסף וכוח על הפוליטיקאים, וזה מקשה על המאבקים. לציבור אין תמיד את הזמן, הכוח והכסף להשיב מלחמה. את המאבקים מובילים מעטים, והציבור לרוב מתעורר כשיש משהו בחצר האחורית שלו ומהר מאוד שוכח. אנחנו עוד נאבקים על קוממיות, אז לך תדבר על קיימות והדורות הבאים״.
איזו מדינה אתה חושב שתשאיר לילדים שלך?
״אני אדם אופטימי וזו הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה. התחלתי את כל הפעילות שלי בתחום הסביבה מהבן הבכור שלי. כשהוא היה בגן באתי ללמד אצלו על סביבה. רציתי לתת לילדים שלי דוגמה אישית ולהראות שאני עושה למען טוב משותף. גיליתי שיש המון אנשים שרוצים לעשות משהו אבל אין להם כלים ושיש חוסר בידע מדעי מבוסס. אם מדברים על משבר האקלים היום אנחנו רואים שהמציאות קיצונית יותר ממה שהמדענים חזו, בזמן שהיו מי שלעגו להם. החשש שלהם לומר משהו שנשמע קיצוני ואולי לא יתממש ופחד ממי יממן להם אחר כך את המחקר — גרם להם למתן, להמעיט ולסייג. אני מדען וחשוב לי להביא לציבור בסיס של ידע איפה שהוא צריך: מול התעשייה או הממשלה, למשל. מצאתי את עצמי עוסק באופן יומיומי בלהיות מדען סביבתי של הציבור. זה יכול להיות ילד שפונה אליי ועושה עבודה כזו או אחרת; אשה עם שני ילדים קטנים שחיה ליד שכן עם קמין והילדים שלה עם קוצר נשימה והבן של הכן, שהוא רופא, אומר לה: ׳שטויות, מזה לא מתים׳; סיוע לפעילי סביבה שצריכים לקרוא נתונים מדעיים אבל גם לבוא עם הצעות של מה אפשר לעשות במקום. כבר היו מקרים שהצענו לרשויות פתרונות שלא חשבו עליהם כדי להתמודד עם מפגע סביבתי. אני רוצה להיות אופטימי ולדעת שאני עושה את המקסימום. יש הרבה תסכול אבל יש גם הרבה מאבקים סביבתיים שהצליחו לאורך השנים. המפתח הוא לא להתייאש".
