ריאיוןדוד ברודט: "הוועדה לבחינת תקציב הביטחון חייבת לעסוק בגיוס חרדים"
ריאיון
דוד ברודט: "הוועדה לבחינת תקציב הביטחון חייבת לעסוק בגיוס חרדים"
ברודט, שעמד בראש הוועדה לתקציב הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה, משרטט איך צריכה להיראות הוועדה הבאה שתוקם לאחר אירועי 7 באוקטובר, מביע דאגה כי "האג'נדות המגזריות של סמוטריץ' גדולות מאשר של כל שר שהכרתי" ומשוכנע ש"ביטחון לאומי זה לא רק צבא. זה חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות וצמצום פערים"
דוד ברודט (79), אחד מאנשי הניהול והמדיניות הבולטים בישראל, כיהן בשירות המדינה כשלושה עשורים. הוא זכור בעיקר כמנכ"ל משרד האוצר וכממונה על התקציבים, תפקידים שבמסגרתם נגע כמעט בכל היבט של המשק הישראלי. במהלך השנים עמד ברודט בראש 12 ועדות ממשלתיות וציבוריות — מהוועדה שנועדה להסדיר את ענף טחנות הקמח, דרך שלוש ועדות שנגעו לשוק ההון, וכלה בוועדות שעיצבו את תחומי הדואר והתקשורת. אך זו שמזוהה עמו יותר מכל היא הוועדה הציבורית האחרונה שבראשה עמד — ועדת ברודט, הוועדה לתקציב הביטחון (2007).
ועדת ברודט הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה וקיבלה מנדט לעסוק בנושא הרגיש של גיבוש תקציב משרד הביטחון וצה"ל בשוך הקרבות. 15 שנה מאוחר יותר — ולאחר אסון ביטחוני גדול פי כמה — מתנהלים בחודשים האחרונים מגעים להקמת ועדה חדשה לבחינת תקציב הביטחון, וזאת על רקע כישלון הצבא במהלך אסון 7 באוקטובר. הוועדה שתקום אמורה להכריע כיצד תיראה מערכת הביטחון בשנים הקרובות, ותחליט על יעדיהם של עשרות מיליארדי שקלים. על רקע זה התכנסנו לדבר עם ברודט למוד הקרבות.
הריאיון עם ברודט נערך בערב חג הפסח, לפני חמישה שבועות, לפני התקיפה האיראנית, החרם הטורקי והכניסה לרפיח. אך דבריו של ברודט הופכים להיות רק רלבנטיים יותר. למרות כל ההתפתחויות, הממשלה עדיין לא הצליחה להגיע להסכמה לגבי הקמת הוועדה לתקציב הביטחון שמבחינת ברודט היא קריטית לביטחון וכלכלת ישראל.
ברודט מספר איך הוקמה הוועדה שהוא עמד בראשה. פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה באותה עת אהוד אולמרט, אמר לו אז: "אהוד אומר שאתה היחיד שיכול לעשות זאת". אבל מיד הוא מוסיף בציניות: "תמיד מחניפים לך במקרים כאלה". אלא שבמקרה זה לא מדובר בחנופה, שכן עיסוקו של ברודט בתקציב הביטחון לא החל ב־2007. קודם לכן כבר היה חבר בוועדות ביטחוניות — ועדת עברי לכינון שירות לאומי־אזרחי, ועדת מרידור לגיבוש תפיסת הביטחון וכן הוועדה לרפורמה במערך המילואים. מעבר לכך, הוא היה בקיא בהיבטים הכלכליים של סוגיות הביטחון, הודות לכך שעמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות הכלכליות עם הפלסטינים בפריז סביב הסכמי אוסלו, והיה חבר בצוות המו"מ עם סוריה.
לברודט יש גם קשר אישי כואב לביטחון מדינת ישראל, שכן בהיותו בן 3 בלבד איבד את אביו במלחמת העצמאות. למרות זאת — ואולי דווקא בשל כך — ברודט מרגיש בנוח לומר: "אנחנו במצב של אירוע שבאמת לא חווינו. ההשוואה הנכונה היא לא ליום הכיפורים, אלא למלחמת העצמאות".
איך אפשר להשוות למלחמת העצמאות, ש־1% מהאוכלוסייה נהרג בה? זה הרי מקביל ל־100 אלף הרוגים כיום.
"אבי נהרג ב־1948 בהפגזות בירושלים, שלושה שבועות אחרי הכרזת המדינה, כשהייתי בן 3. הוא היה אחרי שלוש שנים שבמהלכן נלחם בנאצים בצפון אפריקה, כחלק מצבא צ'כיה החופשית. היום אנו במציאות של מלחמת העצמאות. הרי מה היה החלק המאיים במלחמת העצמאות? החלק השני שלה, מלחמת מדינות ערב נגד ישראל — וזה מה שיש עכשיו. חמאס אינו איום קיומי, אבל הוא יצר טריגר למלחמה רב־זירתית, והיא בהחלט איום קיומי. לחמאס יש חשיבה צבאית וביטחונית שאסור לזלזל בה. יחיא סינוואר הכריז ב־2021 שהם יוצאים למלחמה רב־זירתית, תוך התפארות שעזה, הגדה ומזרח ירושלים הן חזית אחת. יש נגדנו כמה מדינות — אחת מהן מעצמה. סינוואר מניח שהוא יוכל להצית מלחמה ערבית במתכונת גדולה יותר, ושאיראן תיכנס בצורה עמוקה יותר" (הריאיון נערך לפני המתקפה האיראנית הישירה על ישראל — י"ש, ש"ט).
כמה שבועות לפני 7 באוקטובר "כלכליסט" ראיין את פרופ' טרכטנברג, ולשאלתנו לגבי האיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל הוא השיב: "הקיטוב הפנימי". אתה חולק עליו?
"אנחנו מתמודדים היום עם ארבעה אלמנטים: המדיני; הקיטוב החברתי; האיום על המוסדות, כלומר מהפכה משפטית; והאיום הצבאי מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן. ב־1948 האמריקאים לא היו איתנו, והרוסים היו אלה שעזרו לנו, באמצעות הפרוקסי שלהם, הצ'כים. היום הרוסים נגדנו והאמריקאים איתנו, אף שאנחנו מאבדים קצת את תמיכתם — וזו מציאות שצריכה להדאיג".
תוספת של מאות מיליארדים לביטחון
מעניין שככלכלן, ברודט משאיר מחוץ לארבעת האיומים את האתגר הכלכלי, ואכן, לדבריו, העניין מדאיג אותו, אבל לא כשלעצמו. "בעקבות מלחמת יום הכיפורים ההוצאה הביטחונית עלתה ל־30% מהתוצר ב־1975. אני לא מזלזל בזה, כי הפעם תהיה תוספת של מאות מיליארדי שקלים לביטחון, שיקום, בריאות, נפגעים ומפונים. נגיע להוצאה ביטחונית של 8% מהתוצר. זה רע מאוד, זה יוריד את הדירוג, זה יקשה עלינו, אבל נוכל לעמוד בזה".
ציינת את הנושא המדיני כאיום הראשון מבחינתך, ובעבר אמרת כי "תפיסת הביטחון הטובה ביותר היא מדינאות שמונעת מלחמה". באחת מהרצאותיך גם הגדרת את תקציב הביטחון כמשתנה שתלוי בכלכלה, מדינאות וביטחון.
"אנחנו מדינה שמבוססת על כלכלה גלובלית. אני לא יודע מה יהיו התגובות העתידיות של מדינות האיחוד האירופי ושל מדינות נוספות שאנו בקשרים איתן. אפילו אם מחר נגיע להסכם השבתת נשק, החטופים ישובו והמלחמה תיגמר — עדיין שרידי המלחמה הזו יהיו קשים. אני הייתי בוועדת מרידור (לגיבוש תפיסת הביטחון — י"ש, ש"ט), בוועדה לבחינת תקציב הביטחון, והייתי הנושא והנותן של מדינת ישראל בהסכם פריז. אני מבין מהי מדינאות ואני תלמידו של בן־גוריון בהבנת התהליכים האלה. כולם מצטטים בשמו את הביטוי 'או"ם שמום', אבל הוא היה מדינאי שהבין בדיוק איך לנווט את מדינת ישראל בתנאים הקשים מאוד של מלחמת העצמאות ובשנות החמישים".
מהי המשמעות של מדינאות בימים אלה?
"בהקשר הזה היא ברורה מאוד. האמריקאים אומרים לנו 'האיום הגדול שלכם הוא איראן. אנחנו מציעים נורמליזציה עם סעודיה, אבל רק תגידו אמירות כלשהן לגבי אופק עתידי עם הפלסטינים, כדי שבעתיד אולי יהיה תהליך מדיני שירצה את הסעודים ואת האמירתים לקיים איתנו את הציר הסוני מול הציר השיעי'. זו המדינאות כרגע. אני מסתכל על מדינאות כאסטרטגיה — לא כצעד טקטי".
וכרגע אין מדינאות?
"אין. הממשלה כרגע רק אומרת 'לא חמאסטן, לא פתחסטן', לא שום דבר. בפועל אני רואה שאין כרגע מערכת מדינית שמרצה את האמריקאים ואת האירופים, ואין לדעת איך זה יתגלגל. חלק מהאירופים אומרים: 'אנחנו נכיר במדינה פלסטינית באופן חד־צדדי'. זה יוצר דינמיקה שמחזירה את הבעיה הפלסטינית לרמה גבוהה הרבה יותר, ואנחנו לא מתייחסים לזה.
"מאז 2009 נתניהו קידם את הפיצול בין פתח לחמאס, מתוך מחשבה שהוא הורס את התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא ניסה להעלים את הנושא הפלסטיני וכונן את הסכמי אברהם, מתוך תפיסה שבסוף הפלסטינים יבואו אלינו 'טטל'ה' מרוטים. 7 באוקטובר שם לנו בפרצוף את הבעיה הפלסטינית. אנחנו לא העלמנו אותה. הבעיה הפלסטינית הרגה לנו 1,200 איש ביום אחד, ועוד חיילים רבים מאז התמרון, והיא לא עוזבת אותנו. אתה רואה את התגובות בעולם — האג, מועצת הביטחון, היחסים עם ארצות הברית, ההתבטאויות של האירופים — ואני כבר לא נכנס כרגע לציר הבולט מאוד שבין רוסיה, איראן וסין, ואסור להתעלם ממנו".
ביטחון לאומי זה לא רק צבא
ברודט הוא מהמייצגים הבולטים של החשיבה הכלכלית על תקציב הביטחון. הוא מדגיש את מגבלת המקורות ואת העובדה שהקצאת תקציב לביטחון באה על חשבון תקציבים אחרים. כבר בדו"ח הוועדה שלו הדף ברודט את הטענה שגודל הצבא השפיע על תוצאות מלחמת לבנון השנייה. "אין בסיס לטענה זו, ואין יסוד לקשור בין ביצועי הצבא, התוצאות בשדה הקרב והליקויים הרבים לבין שאלת גודל התקציב", כתב אז. גם הפעם ברודט הודף את הטענות שהקיטון ביחס בין תקציב הביטחון לתוצר הוא שגרם למשבר הביטחוני הנוכחי: "זה לא נכון. יש מספיק מסוקים כדי להעמיד 10 מהם בכוננות, אבל העמידו רק שני מסוקים בכוננות — זה לא אומר שסדר הכוחות של ישראל קטן מזה של חמאס".
ההמלצה השנייה של ועדת תקציב הביטחון שעמדת בראשה היתה לוודא שההוצאה לביטחון ביחס לתוצר תרד עם השנים. למה?
"ביטחון לאומי הוא לא רק צבא. זה חינוך טוב, זו מערכת בריאות טובה, מערכת רווחה, תשתיות, צמצום פערים. לכן, אם מקדישים את כל המשאבים לביטחון, ושמים את כל עם ישראל על הגבולות, כדי לחכות לאויב, מי ייצר את הבריאות? את החינוך? את המזון? את התעשייה? את הפגזים? עד מלחמת ששת הימים האסטרטגיה הכלכלית של בן־גוריון ולוי אשכול היתה שההוצאה הביטחונית תהיה בשיעור חד־ספרתי מהתוצר. ומדובר בשנים שבהן לא היה לנו סיוע ביטחוני.
"זה לא מקרה שהניצחון הכי גדול שלנו היה במלחמת ששת הימים, ב־1967. למעשה, עוצמת המשק הישראלי היא שניצחה את עוצמת המצרים, הסורים והירדנים. אחרי מלחמת יום הכיפורים שאלו את הרמטכ"ל המצרי, סעד א־שאזלי, איך 3 מיליון ישראלים הצליחו לנצח 40 מיליון מצרים? א־שאזלי השיב: 'מי שמנצח אלה המשכילים, וכמות המשכילים שלהם גדולה לעומת כמות המשכילים אצלנו'".
איך הוועדה לתקציב הביטחון גוזרת המלצות על התקציב?
"הוועדה שלי התקיימה בנקודה אידיאלית. זמן קצר אחרי ועדת מרידור, שגם בה הייתי חבר. זה היה אחרי שמלחמת לבנון השנייה הסתיימה, וצה"ל כבר היה מגובש יותר, וגם היה ברור שיש צורך בוועדה, כי היתה חמיצות בצבא בנוגע להישגים בתום המלחמה. זו גם היתה נקדות סיום, היה הסדר 1701 (החלטת מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין ישראל לחזבאללה — ש"ט, י"ש), שיווי משקל חדש, היתה אווירה שהמצב יציב.
"היום המצב אחר. אנחנו באמצע תהליך עם אי־ודאות גדולה מאוד. לא סיימנו בעזה, ולא ברור בכלל מה יהיה בצפון. אף אחד — לא מהאוצר ולא מהביטחון — יכול להגדיר כעת מהם הצרכים האמיתיים של המערכת. המצב הנוכחי הוא ששום דבר לא יציב".
מה אתה כן יכול לומר בתוך מצב אי־הוודאות הזה?
"אני יכול להגיד דבר אחד, שכל המספרים שנזרקים ונזרקו לאוויר בנוגע להתעצמות הצבא הם חסרי משמעות. אנחנו לא יודעים איך המלחמה תסתיים, אנחנו לא יודעים על שום לקח מהמלחמה הזו, וכמות הלקחים ממנה תהיה גדולה מאוד — לקחים מבצעיים וטכנולוגיים, וגם לקחים אסטרטגיים ברכיבי הביטחון של הרתעה, התרעה והגנה.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה יצאנו עם שתי החלטות טכנולוגיות גדולות: הפיתוח של כיפת ברזל והפיתוח של מעיל רוח (מערכת הגנה לטנקים — י"ש, ש"ט). שתי ההחלטות הללו היו טכנולוגיות והיו בבסיס דיוני הוועדה. לא שאנחנו כוועדה קבענו אותן, אבל יש תהליך שבו הפקחת הלקחים מתורגמת בידי מפא"ת לפיתוח של טכנולוגיות. נכון לעכשיו, אני לא יודע אם הצבא מרוצה מהתמרון או לא. הצבא אומר שחסר לו כוח אדם, אבל הוא עוד לא יודע אם זה להנדסה, לתותחנים או לשריון".
אתה בעצם אומר שהוועדה צריכה להתחיל בעבודתה רק בעוד שנה?
"במובן מסוים כן. אם היו אומרים שממתינים עד שהמלחמה תיגמר, זה היה בסדר, אבל מערכת הביטחון הזדרזה לבקש. להבנתי, משרד הביטחון רוצה לקבע כרגע סכומים מבלי להפיק לקחים, ומשרד האוצר אומר 'אני רוצה לקחים ולא רוצה לתת'".
בשבוע שעבר ברודט כבר הציג את עמדתו בנושא זה באופן פומבי. בכנס אגף תקציבים אמר כי "יהיה ניתן לבנות תוכנית רב־שנתית על סמך הלקחים רק ל־2030-2026", כלומר, לא לתקצב לפני שמסיימים להפיק לקחים.
שר הביטחון יואב גלנט מעכב את הקמת הוועדה בטענה ש"מדובר בוועדת חקירה פוליטית במסווה של ועדה מקצועית". מה יש לך להגיד על החששות הללו?
"הוועדה צריכה להתייחס לתפיסת הביטחון, אבל לא בגישה שאומרת כי האלוף הזה או רב־האלוף ההוא או איש המבצעים הזה לא עשה צעדים נכונים. אני רואה סיכון גדול מאוד בעצם העלאת האפשרות שהוועדה תעסוק בפוליטיקה מגזרית מהסוג הזה. עם כל הניסיון להרחיב קצת את הוועדה, היא לא תהיה דומה לוועדת אגרנט אחרי יום הכיפורים. אם חברי הוועדה ייכנסו למקום הזה, אז הם לא עושים את תפקידם. זה לא כתב המינוי שלהם".
אחד הדיונים בנוגע לוועדה הוא הרכב החברים בה ויחסי הכוחות. איך אתה התמודדת עם זה?
"אספר את הרקע. סיימתי תפקיד במגזר הפרטי כיו"ר yes, ופתחתי חברה לייעוץ כלכלי. כשבא אליי טרכטנברג ואמר לי כי אולמרט רוצה שאעמוד בראש הוועדה, עניתי לו: 'אני מציב לך תנאי אחד, ואם אתה עומד בו אקח את המשימה. אני לא רוצה בוועדה חברים פורמליים, לא ממשרד האוצר ולא ממשרד הביטחון, רק אנשי ציבור'".
למה התנגדת לאנשי האוצר והביטחון?
"הסברתי לו: 'תראה, אני מכיר את הדינמיקה. אם אלך קצת לכיוון האוצר, משרד הביטחון יצביע נגד, ואם אגיד משהו לטובת משרד הביטחון, הרי שמשרד האוצר יצביע נגד. כי כל אחד מייצג את הארגון שממנו הוא מגיע, ולכן הם יהיו משקיפים. הם יספקו את כל החומר הנדרש, אבל החברים עצמם יהיו רק אנשי ציבור'.
"רציתי נציג מבנק ישראל, כי רציתי איש מאקרואיסט שיבחן איתי את התמונה, ולכן קרנית פלוג (הנגידה לשעבר של בנק ישראל — ש"ט, י"ש) היתה חברה בוועדה. היה חשוב לי שיהיה איש מערכת ביטחון שאיננו מהצבא, ושהתקציב שלו לא קשור לתקציב צה"ל, אז אילן מזרחי מהמוסד היה חבר בוועדה. טרכטנברג ואני בחרנו את חברי הוועדה ששיקפו קשת רחבה — שני אלופים במיל', איתן בן־אליהו ואילן בירן, אורנה ברי שהיתה במשרד המדען הראשי, אלי הורוביץ מטבע וניר גלעד שהיה בעבר באוצר.
"לא רציתי מצב שבו תהיה פוליטיקה ארגונית, לא פסלתי את סגן הממונה על התקציבים או את היועץ הכספי לרמטכ"ל, אבל ידעתי שאם הם יהיו חברים פעילים בדיונים, זה יכניס מתח. לכן הנציגים הללו היו משקיפים פעילים. הם לא הצביעו, אבל כל אחד מהם התנגד. בישיבת הממשלה הדו"ח התקבל, אך בהתנגדותם של שר האוצר דאז רוני בר־און ושר הביטחון דאז אהוד ברק. אבל חברי הוועדה עצמה הגיעו לקונצנזוס, וחזיתי את התמונה הזו מראש. אני מעדיף לא להעמיד את הנציגים במבחן של בחירה בין נאמנות לוועדה לבין נאמנות לארגון שאליו הם משתייכים".
הוועדה שלך לתקציב הביטחון לא עסקה בגיוס חרדים.
"כשהייתי יו"ר הוועדה, לפני 18 שנה, התמונה שהוצגה לנו היתה שצורכי כוח האדם יהיו כאלה שהשנתונים החילוניים והדתיים יספקו את סדר הכוחות שצה"ל תכנן לעשור קדימה. כך שנושא כוח האדם היה פחות אקוטי לעומת המצב כיום. זה גם היה זמן קצר אחרי חוק טל (המשך דחיית גיוס לבחורי ישיבות בכפוף לתנאים — י"ש, ש"ט), וחשבנו שהולך להיות משהו שקצת יפתור את סוגיית גיוס החרדים".
הוועדה שתוקם צריכה לעסוק בגיוס החרדים?
"היום ברור לי שכן, ולא רק בגלל שיש לצה"ל יותר מ־600 הרוגים ו־3,000 פצועים, וצריך למלא את השורות. אלא בגלל שהצרכים העתידיים בתפיסת הביטחון של ישראל יהיו גדולים הרבה יותר, במיוחד ברכיב החדש שהוסיפה ועדת מרידור לתפיסת הביטחון — ההגנה. כיום צריך להקטין סיכונים ולהציב יותר כוחות בצפון ובדרום, לפחות בתקופה הנראית לעין".
"יש פוליטיזציה במינויים הציבוריים"
לברודט יש פרספקטיבה רחבה על ניהול ועל השירות הציבורי בישראל. "תבינו עד כמה גילי המופלג. הרי נכנסתי לעבוד בזמן שפנחס ספיר היה שר האוצר", הוא צוחק. לכן מתבקש לשאול אותו על האופן שבו הוא רואה את שירות המדינה כיום. "אני לא חושב שהאנשים שנמצאים היום באוצר טובים פחות מאלה שהיו בעבר", הוא אומר, "אבל לדעתי יש ירידה, ויש גם יותר פוליטיזציה במערכת המינויים הציבוריים. אני נכנסתי למערכת כסטודנט שנה שנייה בכלכלה וצמחתי עד לתפקיד הממונה על התקציבים ואז מנכ"ל האוצר. איש לא ידע מהן דעותיי הפוליטיות, ומעולם גם לא נשאלתי על כך. נבחנתי רק לפי הפרפורמנס המקצועי שלי, ואני יכול לומר את זה על הרוב המוחלט של הקולגות שלי".
אולי נשאל את זה בצורה הישירה ביותר — מתי פקיד ציבורי צריך להתפטר?
"מודה שלא היו לי יותר מדי דילמות כאלה. אני לא מקנא בממונה הנוכחי על התקציבים. אני לא חושב שכלכלני האוצר הנוכחיים פחות טובים, הם נאלצים להתמודד עם דילמות קשות יותר. עבדתי עם שלושה שרי אוצר — בייגה שוחט, דן מרידור ויצחק מודעי. מקצוענים. מודעי היה כלכלן ביסודו, מרידור היה משפטן ושוחט היה מהנדס. לא התווכחתי עם שרים על זה שההעדפות שלהם מקבלות ביטוי לאומי, התווכחתי על כך שהם מבזבזים את הכסף, וגם את ההעדפות שלהם אינם מקדמים בצורה נכונה".
גם שר האוצר הנוכחי בצלאל סמוטריץ' הוא משפטן.
"אני חושב שהאג'נדות המגזריות של סמוטריץ' הן יותר גדולות מאשר של כל שר שהכרתי. אם היה בית דין גבוה לצדק של כלכלנים, הוא לא יכול היה להצדיק את העדפת סכומי התקצוב לחינוך החרדי ולמגזר ההתנחלותי באמצעות שיקולים כלכליים. הוא יכול להצדיק את זה רק באידיאולוגיה שלו".
הוא טען שבזמן מלחמה הוא לא רוצה לפלג.
"אין דבר כזה לא לפלג. צריך לקבל החלטות, ותמיד יש מחסור. אי אפשר להימנע מסדרי עדיפויות".
כיהנת כיו"ר בנק לאומי, וכתבת גם מסמך שהדף חלק מהביקורת על הבנקים. מה עמדתך לגבי התנהלות הבנקים בסוגיית גלגול הריבית ללקוחות?
"אנחנו צריכים להיות מרוצים מאוד מיציבות מערכת הבנקאות. בשנות השמונים היה משבר בנקים, וזה היה רע מאוד. אני מרוצה מכך שרווחיות הבנקים טובה. השאלה כרגע היא מהו שיעור התשואה הנורמטיבי שנחשב נכון. פעם אמרו 9%-8%, ואחר כך אמרו 12%-10%. האם הם לא הגזימו בכך שלא נתנו ריבית מספיק טובה למפקידים? ייתכן שכן, אבל זה חלק מעולם הבנקאות. הבנק צובר את היתרות שלו, את ההון שלו, בתקופות טובות, משום שיגיעו הרגעים — ואני לא יודע אם זה יקרה בשנה הזאת או הבאה — שבהם אנשים ייאלצו לעשות מחיקות גדולות. היו דברים כאלה בעבר".
כמי שכיהן כיו"ר אל על, מה דעתך על העלאת מחירי הטיסות בזמן המלחמה?
"הם הגזימו קצת, צריך להגיד. זו תוצאה כלכלית סבירה. ההיצע קטן, ובמפגש עם הביקוש שקטן פחות — זו התוצאה. אבל ייתכן שהם היו צריכים לחשוב על השיווק לטווח הארוך. בסוף הם הציעו 10,000 מושבים למילואמיניקים, אבל ייתכן שהיו צריכים במקום זה להגיד לעם ישראל 'יכולתי להעלות יותר, ובחרתי שלא'".
החברה הפכה דה־פקטו למונופול בחלק מהקווים. רשות התחרות היתה צריכה להתערב?
"במיוחד בקווים הארוכים, בעיקר בקו המרכזי לניו יורק, הרגולטור היה יכול להתערב".
"המורים שלי היו יקים דתיים קפדנים"
לסיום שאלנו לדעתו של ברודט על הסוגיה המפלגת את העם של גיוס החרדים לצה"ל, ואת תשובתו אפשר למצות במילים — כל מה שניסו עד כה לא עזר. "עד היום היו ניסיונות לפתור את הבעיה בשלוש דרכים. אחת היתה מכסות גיוס, השנייה הורדת גיל הפטור והשלישית היתה ריקון הבריכה (פטור לחרדים בני 24 ומעלה — ש"ט, י"ש). לא עזר. צריך להתחיל מהכוונה המקורית של בן־גוריון — מכסות ללומדי תורה, יעני מכסות של ספורטאים מצטיינים.
"למדתי בבית ספר דתי. בית ספר מעלה בירושלים, בית ספר דתי מודרני. למדנו בנים ובנות, ולמדנו ליבה ובגרות, כולל בגרות בגמרא. בכיתה שלי היו כאלה שבסוף הלכו לכיוון הדתי־ימני, ויש כאלה שהלכו לכיוון חילוני לגמרי. איתי בכיתה למדו חיים באר, אמנון דנקנר, פרופ' אבי רביצקי והרב יצחק שילת. יש לי בטלפון אפליקציה של 'בחדרי חרדים' — כי אני מתעניין בעולם הזה.
"יש 60 אלף דחויי שירות, חלק אומרים ש־40% סתם רשומים ויש כאלה שאומרים ש־70% סתם רשומים. אני לא יודע להכריע. אני מקבל את העיקרון שצריך מכסה של לומדי תורה, אבל לא יודע כמה. ברגע שיקבעו את המכסה, אז ישחררו אותם לשוק העבודה וללימודים גבוהים".
דוד ברודט (79)
תפקידים (רשימה חלקית): מנכ"ל משרד האוצר; הממונה על התקציבים; יו"ר בנק לאומי; יו"ר אל על; יו"ר הוועדה לבחינת תקציב הביטחון (2007); יו"ר בית החולים הדסה
השכלה: תואר ראשון ותואר שני בכלכלה מהאוניברסיטה העברית
מצב משפחתי: נשוי + 2 + 2 נכדים
מקום מגורים: ירושלים
עוד משהו: למד בבית ספר דתי
