משפט שדהמה ההבדל בין בומבי למומו
משפט שדה
מה ההבדל בין בומבי למומו
“בומבי" הוא עד המדינה בתיק 512 נגד יצחק אברג’יל, בעולמות הפשע המאורגן. מומו פילבר הוא עד המדינה בתיק 4000 נגד בנימין נתניהו, בעולמות הצווארון הלבן. ההבלים ביניהם מבהירים מדוע חובה להסדיר בחקיקה את מעמדו חורץ הגורלות של עד המדינה
1. משרות אמון
ההסכם שנועד להפליל את שני הבוסים שלהם
”בומבי” ו”מומו” הם שניים מעדי המדינה המפורסמים ביותר של העת האחרונה. שניהם בכירים בארגונם ושניהם חתמו על הסכם עד המדינה כדי להפליל את הבוסים שלהם, השפיצים של הפירמידה, היעדים האמיתיים של רשויות האכיפה. הבוסים הם יצחק אברג’יל ולהבדיל בנימין נתניהו. “בומבי” היה קצין המבצעים של אברג’יל ו”מומו” הוא שלמה פילבר שהיה מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו. שניהם “משרות אמון” שקרבתם למבוקשים סייעה להם להשיג את טובת ההנאה שבהסכם עד המדינה תמורת העדות המפלילה.
ההבדל בין עדי מדינה בתיקי צווארון כחול (בומבי) לעומת צווארון לבן (מומו), עמד במוקד ערב עיון שארגן ועד מחוז מרכז של לשכת עורכי הדין בראשות עו"ד רומי קנבל ובהנחיית עו”ד דוד טובול. את הצד הכחול ייצג התובע המוערך והמאובטח בתיק 512 עו”ד ניסים מרום, שגייס לא פחות משבעה עדי מדינה עד שהגיע ל”בומבי” ובאמצעותו הפיל את אברג’יל. את הצד הלבן ייצג עו”ד דן אלדד, לשעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה וכיום במשרד אלדד־פרץ. מרום סיפר על “בומבי”; אלדד לא התייחס לתיקי האלפים, אבל דיבר על ההבדל העקרוני בין ה”פילברים” לבין רוצחים כ”בומבי”.
2 צפייה בגלריה
מימין: עו”ד ניסים מרום ועו”ד דן אלדד. “עד המדינה בעבירת השוחד הוא לא אלים ומסוכן, אבל יש לו בעיה של יושר”
(צילומים: טל שחר, סיון פרג')
2. “כמוני כמוך”
ה”מומו” לא בהכרח אמין ומהימן מה”בומבי”
”ההבדל הבסיסי”, אמר אלדד, “הוא שעד המדינה בתיקי צווארון לבן בא מהעולם הנורמטיבי שגם אנחנו עורכי הדין והשופטים שייכים אליו. ואז מייחסים להם חזקת מכובדות, לא רק חזקת חפות. שמעתי לאחרונה שופט מכובד אומר לנאשם שהוא עורך דין - ‘כמוני כמוך’. אותה הדרת כבוד יש לעד המדינה”. וכאן הפתיע אלדד: “זה לא תמיד מוצדק, כי עד המדינה בצווארון לבן הוא לא יותר ישר והגון מעד המדינה בתיק 512. ואפילו להפך במובן מסוים. עד המדינה בעבירת השוחד הוא לא אלים ומסוכן, אבל יש לו בעיה של יושר. עצם העבירה מעיד עליו שהוא אדם פחות ישר. ראיתי אדם שניצל כעד מדינה מתיק על עדות שקר”. מרום התפלא: “הפתיע אותי מה שסיפר אלדד. לא הייתי מגייס עד שמואשם בעדות שקר. זה פגם שפוסל אותו. זו בעיה לגייס אדם עם בעיית יושרה. כל העדים בתיק 512 מסרו עדויות מלאות ואת כולן בדקתי והצלבתי כדי לדעת אם הן אמת”.
הנחיית היועץ המשפטי מס’ 4.2201 מסדירה את נושא עד המדינה. אלדד מצטט ממנה: “ככלל, יש להימנע מעריכת הסכמי עד מדינה עם דמויות מושחתות בעלות אישיות מפוקפקת ביותר”. ואכן, נתקלנו בתיקי צווארון לבן בעדי מדינה שלא אמרו אמת על הדוכן כמו שמואל דכנר בתיק הולילנד ועדי שלג בתיק נוחי דנקנר. שניים שנראים “כמוני כמוך”. מהדברים עולה שה”מומו” לא בהכרח אמין ומהימן מה”בומבי”.
פילבר, לכאורה בהוראת נתניהו, סייע להוציא לפועל עסקת שוחד ואילו “בומבי”, בהוראת אברג’יל, סייע להוציא לפועל את הפיצוץ בצ’יינג’ ברחוב יהודה הלוי בתל אביב שבו נרצחו שלושה אנשים. זהו עד מדינה עם “דם על הידיים”, ולכן הסכם עד המדינה שלח אותו ל־14 שנות מאסר. זה הרבה, אבל זול ביחס לשלושה מאסרי עולם שלהם היה צפוי.
מרום הסביר: “שלושה אזרחים חפים מפשע נרצחו בגלל שיצחק אברג’יל רצה להיות ה’דון’ של כל ה’דונים’ במדינת ישראל ושם מטען של ארבעה קילו בצ’יינג’ ברחוב יהודה הלוי. הוא מה שאנחנו קוראים ‘אדון העבירה’, היה לו אינטרס והיה לו מניע. קצין המבצעים של האירוע ‘בומבי’ שגויס כעד מדינה קיבל 14 שנות מאסר, אבל בלעדיו לא היינו מגיעים לאברג’יל”. אכן, מוצדק להתמקד ב”בעל האינטרס והמניע”. רוצחים ניתן להחליף ואם היו מסתפקים במיצוי הדין עם “בומבי”, לא היו מונעים מאברג’יל להמשיך לרצוח באמצעות ה”בומבי” המחליף.
3. האומנם מוצא אחרון
הנחיית היועץ לשימוש בעדי מדינה ומה קורה בפועל
הבדל נוסף בין עדי מדינה בעבירות צווארון לבן לכחול הוא מועד הגיוס. לפי הנחיית היועץ, עד מדינה הוא המוצא אחרון - רק לאחר שמוצו כל המאמצים לגייס ראיות בדרך אחרת. “בתיק 512”, מסביר מרום, “עמדות האזנות הסתר לא הביאו במשך ארבע שנים שיחה אחת מפלילה. הם יודעים שמאזינים, אז אין יותר שיחות. אחר כך גילו את האיכונים, והעבריינים עברו לטלפונים גנובים ולטוקמנים ואז גם האיכונים הלכו. רק כשאין ברירה מגיעים לעד מדינה”. ומרום יעץ לסנגורים בפאנל, עוה”ד טליה גרידיש ואדי אבינועם: “אם תמצאו שגייסו עד מדינה לפני שמיצו את החקירה - זו טענה טובה בבית המשפט, כי פעלו בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה”.
נציג הצווארון הלבן בפאנל, אלדד, העיר לדברי נציג הצווארון הכחול: “יש חריגים ויש תיקים שמתחילים בעד מדינה”. וגרידיש הוסיפה: “התחושה היא שהשימוש בעדי מדינה עלה, האם זו תוצאה של אצבע קלה על ההדק, לקחת את האיש החלש בארגון ולגייס אותו תמורת טובות הנאה?”. גרידיש הדגימה טענתה מהתיק של ח”כ דוד ביטן: “יש שם האזנות סתר באלפים ולא היה מקום לרוץ ולגייס עדי מדינה, שותפים מלאים לשוחד לכאורה”.
מרום התנגד והציג נתונים: “מבין 30 אלף תיקים בשנה, בכמה תיקים מגייסים עדי מדינה? בחמישה תיקים בלבד”. מכיוון שהנתון הזה נראה בלתי הגיוני ביקש “כלכליסט” נתונים ממשרד המשפטים: בכמה תיקים בשנה מגייסים עדי מדינה, וכמה עדי מדינה בסך הכל מגויסים בשנה? התשובה: “לא מדובר במידע שמצוי בהישג יד או שניתן להפיקו בקלות מהמערכת הממוחשבת של הפרקליטות”. תשובה תמוהה פעמיים. פעם אחת, לנוכח הנחיית היועץ המפורשת שיש לרכז את הנתונים על הסכמי עד מדינה בדין וחשבון לעיונם של פרקליט המדינה והיועמ”ש. ואם תרצו, תמוהה גם לנוכח ההצהרות החגיגיות על השקיפות שמבטיחים לנו השכם והערב ראשי המערכת, ולאחרונה גם היועצת המשפטית עו”ד גלי בהרב־מיארה.
4. אין אחידות
דרושה הסדרה בחוק כדי להגיע לקוהרנטיות
ד”ר יניב ואקי, מחבר הספר “דיני ראיות” ולשעבר ראש תחום עררים בפרקליטות המדינה, היה אחראי על הצד האקדמי בסוגיה. “דיני הראיות בישראל אינם קוהרנטיים”, אמר, “אין אחידות, אין לנו חוק ראיות אמיתי. יש לנו פקודת ראיות מ־1971 שהיא בעצם תרגום של פקודת הראיות מ־1924 ומאז נעשו תיקונים בודדים. אין הגדרה לעד מדינה מלבד שותף שמעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה. אין גם הגדרה ל’סיוע’. כמעט הכל זה פיתוח של הפסיקה. ב־1981 נעשה ניסיון לחוקק חוק ראיות חדש, אבל לא בטוח שהייתם מסכימים לו כי הוא משאיר כמעט הכל לשיקול דעת בית המשפט”.
ואקי מסכים לתהייה שהעלה אלדד לפניו: “למה בעבירת שוחד לא צריך סיוע? נשגב מבינתי כאילו כל העבירות נעשות בפרהסיה ורק השוחד נעשה בחדרי חדרים. אם הרציונל לשוחד זה חדרי חדרים, אתן לכם רשימת עבירות שגם בהן לא צריך לדרוש סיוע”. הסיוע שהוא אמורפי מטיבו מוסדר בפסקי הדין, אלא שלכל שופט יש פרשנות ומרחב יישום שיוצרים חוסר אחידות.
גורלו של הנאשם מצוי בידיו של עד מדינה. לכן, הסכימו משתתפי הפאנל, יש להסדירו בחוק. “זה בלב ליבה של עשיית הצדק ולכן זה נושא לחקיקה, לא לשופטים ולא לפרקליטים”, אמר אלדד שהתייחס גם למצבו של עד המדינה שמעיד עם “אקדח שצמוד לרקתו”, כהגדרת עו”ד ז’ק חן את עדות פילבר. האקדח הוא הסיכון שיועמד לדין בידי התביעה שמטעמה הוא מעיד אם יסטה בעדותו מהגרסה שמסר במשטרה. וזאת, כאשר לגמרי לא ברור מתי סטה מהאמת - בחקירה או באולם. “אזכיר את הצעתו של השופט בדימוס פרופ’ דן ביין שאמר שראוי ששופט, ולא התביעה, הוא שיקבע האם להעמיד לדין עד מדינה לאחר הפרת ההסכם”, סיכם אלדד.
