דעהסרבנות חיסונים: הזכות להיות חרד
דעה
סרבנות חיסונים: הזכות להיות חרד
חלק ניכר מאוד מהפסיכולוגיה האנושית מונע גם מחרדות. אלא שמשום מה, בכל האמור בנגיף הקורונה, אנו נוטים לעתים קרובות, כנראה קרובות מדי, לשכוח זאת
הדיון בשאלת אופן ההתמודדות עם סרבני החיסונים עתיד ללוותנו עוד זמן רב. מכיוון שכך חשוב להאיר היבט מסוים נוסף שפחות מדי מדובר בו: הזכות והחירות של אדם להיות חרד, אף אם חרדה זו נדמית לאחר כבלתי רציונלית.
כולנו נושאים בקרבנו חרדות, כאלו שמלוות אותנו ביום-יום או מגיחות כעטלף המגיח בעלטה יש מאין אחת לתקופה; כאלו המצויות בשליטתנו וכאלו המותירות אותנו חסרי הגנה; חרדות שירשנו מהורינו או מהבית שבו גדלנו או כאלה שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים; כאלו שיש להן ביסוס רציונלי איתן, וכאלו שאין באפשרותנו להצדיק, אף לא לעצמנו. ובכל זאת, החרדה נוכחת בנו, מוחשית וחזקה, כאילו נמצאו לה כל התימוכין שבעולם.
במובנה המילוני והבסיסי חרדה היא "מצב פסיכולוגי בו אדם חש פחד ואי שקט פיזי ונפשי בשל מחשבה שמשהו רע עומד לקרות. מחשבות מעוררות חרדה עשויות להיות מחשבות הן על איום וסכנה ממשיים והן על דמיוניים, ועשויות להופיע באופן מודע כמו גם שלא במודע". ואכן, נסו לשחזר את טיעוניהם השכיחים של סרבני החיסון: "זהו חיסיון ניסיוני והמשתתפים בו הם שפני ניסיון"; "מעולם בהיסטוריה לא פותח חיסון במהירות שיא שכזו"; "החיסון משרת בעלי הון ואינטרסים, מדוע שנאמין בהם?" וכיוצא באלו.
לעתים רבות התגובה הציבורית הנפוצה לביטויים של חרדה מתמקדת בשאלת הצדקתה. מכיוון שכך אצל רבים קיימת נטייה רווחת להשיב לחרד במילים של תבונה. שהרי, באופן אירוני, כשמדובר בחרדה של האחר ולא שלנו, אנו נוטים להיות דווקניים בדרישתנו לקיומו של ביסוס רציונלי - וכאשר ציפייתנו זו אינה מתממשת אנו קלים לבקר. כאילו ביקשנו לומר: "מה, האינך מבין בשכלך הישר שהחרדה שלך מופרכת? מנוגדת לעובדות ולשכל הישר?!" ואכן, עובדה זו באשר לדואליות המאפיינת את יחסנו לחרדתנו שלנו אל מול חרדותיו של האחר עשויה לספק הסבר נוסף להסלמה בטון ובאמוציות בסוגיית "סרבני החיסון" ואופן ההתמודדות הראוי עימם.
כפי שניתן להיווכח, השיח התקשורתי והציבורי המתנהל עתה מבקש לעתים קרובות לראות בסרבן החיסון כמי שמתנכר למדע, קל למניפולציות קונספירטיביות, לוקה בבורות, עובד אלילים, או סתם אגואיסט שחיי אדם לרוב אינם חשובים בעיניו. מכאן קצרה הדרך לראות בסרבן החיסון איום חברתי הראוי לכל גינוי, ואף לסנקציות והגבלת זכויות. שהרי אם עסקינן באדם הבז לסולידריות חברתית, מן הראוי שהחברה תבוז לו בחזרה, ותנהג בו בהתאם, כמעט בבחינת "הקם להורגך, השכם להורגו".
אלא שעמדה זו מתעלמת, במכוון או בהיסח דעת, ממהותה של החרדה עצמה.
אכן, אפשר שטיעוניהם של סרבני החיסון אינם מבוססים מדעית (ומאמר זה אינו מבקש לעסוק או להכריע בכך). אפשר גם שמקורות המידע עליהם הם נסמכים רעועים ואינם משכנעים. אולם חשוב שנבין שלא בהכרח בכך עסקינן. שהרי בסופו של יום הקושי האמיתי של מתנגד החיסון אינו נעוץ בטבלאות אקסל מורכבות המנתחות מידע סטטיסטי ואפידמיולוגי (אשר ממילא מצויות לרוב מעבר להבנתנו). הקושי אינו בשכל, כי אם ברגש, בקיומה של חרדה, בעצימות נמוכה או גבוהה. ובתור שכזו, שיח רציונלי קר לא בהכרח יוכל לה.
כדי להבין זאת, איננו נדרשים לצלול לנפשו של סרבן החיסון. די לנו להתבונן באופן כן בעצמנו ובסביבתנו הקרובה והרחוקה. שהרי, כאמור, חרדות מצויות וצצות בנו וסביבנו כפטריות אחרי הגשם. ואלו לרוב אינן מתרשמות ממידע סטטיסטי ואנליזות פרי יצירתם של מחלקות המתמטיקה והביולוגיה של מכון ויצמן ודומיו. כך, ולשם המחשה, האם ניסיתם פעם לשכנע נוסע החרד לעלות על מטוס שחרדתו בלתי רציונלית לחלוטין (שהרי סטטיסטית הסיכוי להיפגע בדרך לשדה התעופה גדול לעין שיעור מהסיכוי שמטוסו יתרסק)? האם צלחה דרככם?
עובדה היא שחלק ניכר מאוד מהפסיכולוגיה האנושית מונע גם מחרדות. אלא שמשום מה בכל האמור בנגיף הקורונה, אנו נוטים לעתים קרובות, כנראה קרובות מדי, לשכוח זאת.
גינוי, נידוי, הוקעה, הרחקה והטלת סנקציות אינם בהכרח כלי יעיל להתמודדות עם חרדה. יתרה מכך, ואולי בכך העיקר: ספק רב אם מבחינה ערכית הם ניתנים להצדקה.
דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים, עו"ד, בעבר פרקליט בפרקליטות המדינה, וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה. כתובת לתגובות: dotanrousso@yahoo.com
