דעהבין אינפלציה לריבית: הגישות השונות של הבנקים והשווקים
דעה
בין אינפלציה לריבית: הגישות השונות של הבנקים והשווקים
הצלחת הבנקים לדכא את האינפלציה ולהסב פגיעה כלכלית ותעסוקתית קטנה ככל הניתן תלויה ביכולתם לשכנע את המשקיעים כי השמועות על "מותה" של האינפלציה מוקדמות מדי. את האינפלציה צריך להוריד, על היציבות צריך לשמור, אך הדרך לניצחון עוד ארוכה, וחשוב שגם שוקי ההון יבינו זאת
האם עליות הריבית ברחבי העולם לפני סיומן? האם האינפלציה אכן יורדת והאם האופטימיות שהורידה את ריביות השוק הארוכות מוצדקת?
כלכלית, זו אחת השאלות המעניינות ביותר בראשית 2023 וכלכלני קרן המטבע הבינלאומית דנו בה בבלוג שהוציאו לאחרונה. הם סבורים כי למרות שהאינפלציה ירדה (וגם האינפלציה בניכוי מזון ואנרגיה) היא עדיין גבוהה מדי ולכן צריך שהריביות תמשכנה להיות גבוהות.
הכלכלנים מציינים כי בארבע מכל 5 כלכלות בעולם עלתה האינפלציה על 6% ובעקבותיה עלו גם ציפיות האינפלציה לרמות שלא נראו עשורים רבים. כאן המקום לציין, כי הריבית נועדה לטפל גם באינפלציה הצפויה, לא רק בפועל, שכן אם הציפיות גבוהות, משקי הבית מנסים "להקדים" את עליות המחירים ועל ידי כך הם "מגשימים" את הציפיות הללו.
הסבב הנוכחי של העלאות הריבית מתמודד עם בעיה פחות שגרתית – שוקי עבודה חזקים תוך האטה כלכלית. כלומר, כדי שהן תיפסקנה, צריך ששוקי העבודה יהיו פחות "מתוחים" ולא יגרמו לעליות שכר ובהמשך – לעוד לחצי מחירים.
זו נקודה חשובה. הצורך "להנדס" מיתון שיאלץ את האינפלציה לרדת, תוך גבייה מודעת של מחיר תעסוקתי. כפי שכתבתי כאן בעבר – המיתון הופך "כלי" להשגת מטרה דחופה יותר – ריסון האינפלציה והציפיות לה (יחד הן מהוות את "סביבת האינפלציה").
הנתונים האחרונים מראים שאנחנו עדיין לא שם – רחוק מזה. ברוב שוקי העבודה האבטלה נמוכה ויש עודף של משרות לא מאוישות על פני מחפשי עבודה שאינם מועסקים.
לא זו בלבד – בגלל שלהעלאות הריבית האחרונות קדמה תקופה ממושכת של ריביות אפסיות והזרמות לשווקים – יש עוד די כוח קנייה בלתי מנוצל אצל משקי הבית, שיקשה על לחצי המחירים לרדת. וכאן, להערכתי, יש התנגשות בין שתי השקפות.
מחד, השווקים, המאמינים כי ירידת האינפלציה בחודשים האחרונים (בטח בארצות הברית) ועוצמת שוקי העבודה הן עדות ל"נחיתה רכה" שתאפשר לריבית לרדת בלי שייגרם נזק כלכלי של ממש.
מנגד, הבנקים המרכזיים, למודי הניסיון, ירצו לחכות לרגע הכמעט אחרון כדי להשתכנע שהאינפלציה אכן ירדה מדרגה – ומעבר לכך – קרובה מספיק לרמת היעד; המתנה שתהייה כרוכה בהעלאות ריבית נוספות, או החזקת הריביות ברמות הגבוהות שהגיעו אליהן, תגרום לנזק כלכלי גדול יותר.
ההבדל בין שתי ההשקפות, לתפיסתי, נובע מהשאלה האם מיתון כלכלי ותעסוקתי הינו כלי מדיניות, לשיטת הבנקים המרכזיים, או תוצאה לא רצויה שלה, לגרסת השווקים.
ויש "בעיה נוספת". האם הבנקים המרכזיים, שלרוב אנו נוטים לראות בהם "מבוגרים אחראים", שכנעו את השווקים יתר על המידה ביכולותיהם? מדוע אני שואל זאת? משום שבארצות הברית, לדוגמא, האינפלציה בפועל עדיין גבוהה מ-6%, אך ציפיות האינפלציה לשנה הקרובה נחתו ל-2%. ולא רק שם. האם השוק "צודק" והריבית אכן תרד, בהמשך השנה, או שהבנקים המרכזיים יבואו ויגידו – חכו! לא בטוח שהצלחנו.
הרצון של הבנקים המרכזיים להיות זהירים לא בהכרח מתיישב עם עקום תשואות הפדיון – שיורד משמאל לימין (ריביות השוק לטווח הבינוני והארוך נמוכות מאלו לטווח הקצר), או עם העליות שרשמו שוקי המניות מתחילת השנה. השאלה אם בסופו של יום מיתון כלכלי יהיה "כלי" ולא "תוצאה" תכריע את הכף.
וזו שאלה מהותית – בנקים מרכזיים הצליחו, בעבר, להתוות מדיניות דרך עיצוב ציפיות השוק, אך לא מעט פעמים נאלצו "להיגרר" אחרי השוק, שפחות או יותר "הכתיב" את מדיניותם. באנגלית אומרים שהם נמצאו behind the curve.
בשורה התחתונה – הצלחת הבנקים המרכזיים לדכא את האינפלציה ולהסב פגיעה כלכלית ותעסוקתית קטנה ככל הניתן תלויה ביכולתם לאותת לשוק כי האופטימיות שלו – כפי שעולה מירידת הריביות ועליית שוקי המניות – מוקדמת מדי. כלומר – לשכנע את המשקיעים כי השמועות על "מותה" של האינפלציה מוקדמות מדי. אך יהיה עליהם לעשות זאת בחוכמה – שכן גם הישנות הירידות ששוקי ההון חוו בשנה שעברה לא תסייע להם.
את האינפלציה צריך להוריד. על היציבות צריך לשמור. לכן, כפי שטורחים הנגיד פאוול וחבריו להדגיש שוב ושוב – הדרך לניצחון עוד ארוכה. חשוב שגם שוקי ההון יבינו זאת.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
