דעהרצח רבין: בין אחריות הקנאי הדתי לאחריות הימין ונתניהו
דעה
רצח רבין: בין אחריות הקנאי הדתי לאחריות הימין ונתניהו
יגאל עמיר לא רצח רק ראש ממשלה. הוא רצח גם את האשליה שדבר כזה לא יכול לקרות במקומותינו. באשר לימין, הוא רואה עצמו קורבן משני של הרצח. קורבן לרצח אופי שנעשה בו באמצעות הטלת אחריות קולקטיבית לרצח
קובי אריאלי העלה היום (ב') בגלי צה"ל טענה מעניינת: השמאל-מרכז הישראלי, וכמובן סוכניו בתקשורת, לא מעוניינים לפענח את דמותו ומניעיו של יגאל עמיר כדי לא לאבד את הקלף הפוליטי של האשמת הימין ומנהיגו נתניהו. כלומר, הטלת האחריות לרצח על הימין ונתניהו היא זו שמתדלקת את 'מורשת רבין'. סיבה מרכזית לכך, טוען אריאלי, היא שהשמאל הישראלי לא השכיל להעמיד מתוכו מנהיג ראוי מאז רבין, אז לפחות שיועיל המנהיג המת בהפלת המנהיג החי - המנהיג המוצלח נתניהו, לפי אריאלי, שהצליח הימין להעמיד אחרי רבין.
טענה זו מבקשת לנתק ולהפריד בין הימין לבין עמיר. הימין הישראלי רואה עצמו קורבן משני של הרצח. קורבן לרצח אופי שנעשה בו באמצעות הטלת אחריות קולקטיבית לרצח. נתניהו שעל המרפסת מתחתיה הולבש רבין במדי ס.ס. ובכיתוב בוגד הוא 'האקדח המעשן' להתרת הדם. אלא שנתניהו והימין מכחישים בתוקף. לאורך השנים הם מפגינים את עלבונם ומחאתם - יגאל עמיר זה לא אנחנו הימין.
נקפוץ כמה שנים קדימה. נתניהו מחבר את פלגי הכהניסטים למפלגה פוליטית שנכנסת בזכותו לכנסת. ולמיטב בניה, סמוטריץ' ובן גביר, הוא מציע תפקידים בקואליציה שמתרקמת סביבו – הביביסטים, החרדים והכהניסטים. אינני יודע מה יגאל עמיר מצביע בבחירות, אבל אין ספק שהמפלגה הקרובה ביותר לדעותיו היא "הציונות הדתית".
נתניהו לא חבר לכהניסטים בגלל קירבה אידיאולוגית. הוא חבר אליהם ממניע ציני פוליטי שעשו לשרת אותו. בדיוק כמו שאז, לפני 26 שנה, לא יצא מעורו לבלום את ההסתה נגד רבין, כי גם אז היא התאימה לו פוליטית. רבין נרצח בידי קנאי דתי שתוכנת בידי רבני ההתנחלות וארץ ישראל השלמה ובעידוד שקט של הימין הפוליטי שכמובן התנגד לרצח, אבל היטיב לנצל לצרכיו את ההסתה והקנאות הדתית.
האמת צריכה להיאמר: אף אחד לא האמין אז שראש ממשלה יירצח בישראל. לא נתניהו, לא השב"כ, לא רבין עצמו. ההדחקה החברתית הזו סייעה לעמיר לממש את זממו בקלות שאפילו לא האמין שתיקרה על דרכו.
ובאשר ליגאל עמיר, שאריאלי טוען שהתקשורת זנחה אותו כדי להתמקד בנתניהו ובימין, אז הנה כמה קוים לדמותו שהעליתי במעריב, במלאת עשר שנים לרצח, בנובמבר 2005. אלה קטעים מהמאמר:
"עמיר, כפי שעולה מהעדויות במשפטו ובוועדת שמגר, מצטייר כאדם קר, סדור, שכלתני, נחוש. כאדם שמשנתו מהווה סכנה אמיתית לסדר הדמוקרטי. עמיר בז לפוליטיקאים, גם מהימין. לתפישתו, הוא הקריב עצמו כדי להציל מידיהם את העם. המעטפת הרעיונית שבתוכה פעל היא הלכתית אמנם, אבל המהות היא פאשיזם טהור.
עמיר הוא העם שנקעה נפשו מרפיסות הדמוקרטיה ומסוכניה (הפוליטיקאים, המשפט, התקשורת) שמסכנים את העם וכמובן את הארץ. לדבריו: "הערך היחיד עוד שמאחד פה יהודים, חילוני ודתי, הערך היחיד שנשאר שמאחד אותנו זה הארץ הזאת, אהבת הארץ".
יגאל עמיר לא רצח רק ראש ממשלה. הוא רצח גם את האשליה שדבר כזה לא יכול לקרות במקומותינו. השופט אדמונד לוי, ראש ההרכב שהרשיע אותו, כתב בפסק הדין: "כשעלו ההרהורים בדבר אפשרות של התנקשות בחייו של המנהיג בישראל, ביטלנוה כבלתי סבירה, הואיל והאמנו לתומנו שבתחום זה איננו ככל העמים. ולפתע באה אשליה זו לקצה...."
"בספר "הסתה ורצח פוליטי" מתאר אריה נדלר את עמיר כ"שליחה של קבוצה אשר פיתחה מערכת צדק חלופית ואשר בעיני עצמה היתה מאוימת על ידי מדיניותה של ממשלת רבין. הרוצח תרגם למעשים את שלילת הלגיטימציה של המנהיג, את שלילת האנושיות שבו ואת ההאשמות המילוליות שהוטחו כלפי רבין. הרוצח חש שהוא נהנה מתמיכה במעשהו הרצחני. הוא המוציא אל הפועל את מה שביקשו אחרים לעשות. מנקודת מבטו, הוא גיבור-שבחר-בעצמו, והוא מממש את האידיאלים של קבוצתו".
"כמה קל להשכיח, אבל כמה חשוב לזכור את המטאפורות הנאציות, את קריאות הבוגד, את התביעה להעמיד את רבין לדין, שבאו לא רק מסהרורי הימין אלא גם מביטחוניסטים כאריאל שרון וכרחבעם זאבי. כל אלה הפכו את רצח רבין ל"רצח סטטיסטי", בלשונו של פרופ' שלמה אבינרי: "רצח רבין - כמו רצח ולטר רתנאו ורצח ז'אן ז'ורס - היה רצח סטטיסטי: מערכת של הוקעה והסתה מסמנת את הקורבן, ושאלת ההתנקשות בו נעשית לשאלה סטטיסטית - מי הוא זה אשר יקום ויעשה מעשה".
"חשוב להמשיך ולקיים דיון על יגאל עמיר. לא רק בפולקלור של החתונה, של ההתייחדות ושל המבחנה (זכויות שלגביהן דווקא יש לעמיר קייס), אלא בלקחים האמיתיים: באלטרנטיבה שהוא מציע, ביהדות הקנאית שהוא מגלם ובהיקפי התמיכה וההזדהות עימו. וגם בתובנה שמציע פרופ' יורם פרי בספרו "יד איש באחיו", שעל פיה אי-לגאליזם וחתירה נגד כללי המשחק הדמוקרטיים מניבים אלימות פוליטית. הדמוקרטיה מאפשרת למהרסיה ולמחריביה לצאת ממנה, וספק אם הדמוקרטיה הישראלית השבירה תוכל לשאת על גבה עוד יגאל עמיר אחד".
