דעותגם לעובדים הערבים בשירות הציבורי יש זהות
דעות
גם לעובדים הערבים בשירות הציבורי יש זהות
שיעור הייצוג של אזרחי ישראל הערבים בשירות הציבורי בניכוי מערכת הבריאות עומד על 8%, נמוך בהרבה משיעורם באוכלוסייה. אם המדינה מעוניינת להעלות את שיעור הייצוג הזה, עליה לתת מענה לתחושת הביטחון הזהותי של העובדים - וכן, זה כולל את הזהות הלאומית שלהם
לא כל יום אפשר למצוא חדשות חיוביות, אבל השבוע נציבות שירות המדינה יצאה בהודעה מרגשת לרגל יום הגיוון הבינלאומי: בשנה האחרונה חלה עלייה בייצוג העובדים הערבים בשירות הציבורי. במוקדי קבלת ההחלטות יושבת היום נציגות מגוונת יותר מבעבר, הודיעו לנו. אבל בתור מי ששנים עוקב אחר מדיניות הממשלה בכל הנוגע לייצוג הולם של האזרחים הערבים בשירות הציבורי, מתוך אמונה שזו אבן דרך בסיסית לקידום שוויון, אני לא שמחתי.
למה? כי על אף שהנתונים מראים עלייה, מדובר בעלייה של פחות מאחוז, ועל אף שהמדינה טוענת שהיא עומדת כביכול ביעדי הייצוג הממשלתיים, ניתוח שביצענו ב"סיכוי-אופוק" חושף כי העמידה ביעדים נובעת למעשה משיעורי ייצוג גבוהים במערכת אחת בלבד - מערכת הבריאות - באופן שמטשטש את המצב בשאר המשרדים הממשלתיים. וכך, במקום 13.9% ייצוג, כפי שהנציבות מתגאה (אחוז המתקרב באמת לייצוג הולם של האזרחים הערבים, המהווים 18% מאזרחי המדינה), למעשה, בקיזוז מערכת הבריאות, מדובר בכ-8% בלבד - שיעור שאינו הולם את שיעורם של הערבים באוכלוסייה וגם רחוק מהיעד הממשלתי. ולא רק זו, אלא שאחוז האזרחים הערבים בדרגים הבכירים - כלומר אלו שיושבים במוקדי קבלת החלטות ומשפיעים על המדיניות הממשלתית שיכולה לקדם שוויון - נותר נמוך מאוד ועומד רק על 3.2%.
יש לכך מגוון סיבות, ובפני העובדים הערבים ניצבים חסמים רבים המונעים את קליטתם וקידומם בשירות הציבורי. אחד החסמים המרכזיים, אם כי הסמוי והלא מדובר, נעוץ בתחושת "הביטחון הזהותי" של העובדים הערבים: יכולת סביבת העבודה של אדם לאפשר לו להביא לידי ביטוי ולחוש בנוח עם מגוון הזהויות שלו - לרבות זהותו הלאומית.
בואו ניקח דוגמה. לפני חודש חגגנו האזרחים המוסלמים במדינה את עיד אל-פיטר, סיומו של חודש רמדאן. האם המשרד הממשלתי שעובדת בו חברתי יארא ציין את היום הזה, נתן שי לחג לעובדים, כפי שעשה שבועיים קודם לכן בחג הפסח? האם יארא יכולה הייתה להרגיש שייכת כשבבית וביישוב אווירת החג נמצאת בכל פינה, ואילו במקום העבודה אין לה זכר? וכמובן, כיצד תחושות אלו משפיעות על המוטיבציה שלה, על השייכות שלה למקום העבודה ועל יחסיה עם הממונים והקולגות?
אפשר לחשוב על דוגמה מורכבת יותר, אבל חשובה לא פחות: לפני שבועיים צויין יום הנכבה, יום בו האזרחים הערבים זוכרים ומציינים את העוול ההיסטורי שנגרם להם, בין היתר הרס של יישובים, גירוש של בני המקום ומניעת שיבתם של קרוביהם ומשפחותיהם לאדמותיהם ובתיהם. האם ביום כזה, כשעובדת ערביה מגיעה למשרד בירושלים לעוד יום עבודה, יש לה מקום לדבר עם קולגות על סיפורה של משפחתה, על הקושי שהיא חווה באותו יום? האם סביבת העבודה שלה מכבדת את תחושותיה ביום זה, מכירה ומזדהה עם כאביה? השאלות האלה גם רלוונטיות לתקופות מתוחות בין ערבים ליהודים בישראל.
מידת הביטחון הזהותי של העובדת הערביה בשירות הציבורי מושפעת באופן ישיר מיכולתה של המערכת לאפשר מרחב עבודה בטוח, מגוון וסובלני, כזה שיאפשר להביא את קולם וזהותם, לא רק האינדיבידואלית אלא גם הקולקטיבית של האזרחים הערבים-הפלסטינים לשולחן.
כדי לתרגם את מחויבותה להעלאת הייצוג ההולם של עובדים ערבים בשירות הציבורי, על הממשלה להידרש לסוגיה זו ולספק מענים לתחושת הביטחון הזהותי שלהם - לקדם תרבות ארגונית מכילה ומכבדת ולאפשר סביבת עבודה שמעודדת את העובדים להביא לידי ביטוי את מגוון הזהויות שלהם ולחוש עימן בנוח - לרבות הזהות הלאומית שלהם. לשם כך, על הממשלה להקצות משאבים, לאסוף נתונים ולגבש המלצות ומענים תוך התייעצות ושיתוף של החברה הערבית. אם המדינה רוצה להעלות את שיעור הייצוג של האזרחים הערבים, עליה לאמץ השקפת עולם המכבדת את עובדיה על כל רבדיהם, ובכך גם לבנות מערכת שוויונית ומכילה לטובת כולם.
עו"ד וסים חוסרי הוא רכז הייצוג ההולם של האזרחים הערבים בשירות הציבורי בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה
