ערב יום השואהשופטי נירנברג התעלמו מהמונח ג'נוסייד, האו"ם הגדיר אותו כפשע בינלאומי
ערב יום השואה
שופטי נירנברג התעלמו מהמונח ג'נוסייד, האו"ם הגדיר אותו כפשע בינלאומי
במשפטים שנערכו אחרי מלחמת העולם השנייה, הואשמו בכירי הנאצים בשני פשעים חדשים - פשע נגד האנושות וג'נוסייד. את הגדרות הפשעים הגו שני משפטנים יהודים, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, שמשפחותיהם נשלחו למותן בידי הנאצים. בעוד שפסק הדין המרשיע אימץ חלקים גדולים מהדוקטרינה של לאוטרפכט, המילה ג'נוסייד נעדרה כליל מפסק הדין. מאוחר יותר זכה למקין לתיקון
1. במשפטיהם של בכירי הנאצים בנירנברג לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות שמנהיגיה של מדינה הואשמו בבית דין בינלאומי על שני פשעים חדשים - פשע נגד האנושות וג'נוסייד.
שני פשעים אלה פותחו על ידי שני משפטנים יהודים, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, שלמדו ולימדו באותה אוניברסיטה, בעיר לבוב, שידועה גם כלביב ולמברג. עיר שהיטלטלה בין רוסיה, פולין ואוקראינה ועלתה לאחרונה לכותרות כתחנת קליטה ומעבר לפליטים האוקראינים. פליטים שבמידה מסויימת מהדהדים את שני הפשעים שהגו שני בניה של העיר.
הראשון, הידוע יותר, הוא פרופ' לאוטרפכט תלמידו של הפילוסוף המשפטי הדגול הנס קלזן שנטע בליבו את רעיון המשפט הבינלאומי. והשני, הידוע פחות, ד"ר למקין. שתי הדוקטרינות שהגו השניים סותרות לכאורה – זכויות הפרט מול זכויות הקבוצה - אך בעצם משלימות האחת את השניה.
לאוטרפכט גיבש את הקטגוריה 'פשעים נגד האנושות' שנגזרה מההגנה על זכויות האדם מפני "רצח, השמדה, שעבוד ומעשים בלתי אנושיים אחרים שנעשו נגד אוכלוסייה אזרחית לפני המלחמה או במהלכה". לעומת זאת, פשע ה'ג'נוסייד' שפיתח למקין מתמקד בקבוצה. בפעולות שמכוונות אמנם נגד פרטים, אבל לא בתפיסתם כפרטים אלא על היותם חברים בקבוצות לאומיות, דתיות או אתניות. למקין החל עם מושגים כ"ברבריות" ו"ונדליזם" וסיים עם מילה חדשה שהיא תערובת של המילה היוונית 'ג'נוס' (שבט או גזע) והמילה הלטינית 'סייד' (הרג).
לאוטרפכט חשש שהמונח החדש "יערער את ההגנה על הפרט", וש"הדגשה של ג'נוסייד תחזק אינסטינקטים חבויים של שבטיות ואולי תעצים את התחושה של 'אנחנו' ו'הם' בהעמדת קבוצה אחת נגד אחרת". כמובן שהיה גם המימד האישי. לאטרפכט, האינטלקטואל המבריק, לא העריך במיוחד את ד"ר למקין שלא טיפס כמוהו לפסגות האקדמאיות היוקרתיות ביותר ועיקר מלאכתו הייתה כתובע.
2. סיפורם של השניים מפורט בספרו של פיליפ סנדס, "רחוב מזרח מערב" (הוצאת כנרת, זמורה). סנדס חקר את הסיפור המשפחתי שלו ששזור בהיסטוריה של לבוב והתוודע לשני המשפטנים הדגולים שצמחו בעיר.
רעיונותיהם שהחלו להבשיל תחת זוועות הנאצים פגשו בעיתוי המתאים את רוברט ג'קסון, התובע הכללי במשפטי נירנברג, בדיוק כאשר התביעה החלה לגבש את האישומים. לאחר מאמץ לא מבוטל זכו לראות את הפושעים מורשעים בפשעים שיצרו.
מלאכתו של למקין הייתה קשה יותר כי הקטגוריה שיצר הייתה חדשנית יותר ולפיכך נתקלה בהתנגדות עזה יותר. התנגדות זו הסתייעה מההסתייגות מאישיותו כ"פולני רגשן" שמנסה לכפות את גחמתו האישית על המשפטנים השקולים, המסורתיים, המקצועיים שניסחו את סעיפי העבירה למשפטי נירנברג.
בהצהרת היסוד של נירנברג שנחתמה ב-8 באוגוסט 1945 נכללה 'פשעים נגד האנושות' לפי הצעת לאוטרפכט, אבל לא ג'נוסייד. בין היתר, בגלל התנגדות של פוליטיקאים שעדיין דרשו מלבנים ושחורים להשתמש בשירותים שונים. וגם בגלל הבריטים, בוגרי אוקספורד, שהתנגדו למילה שבעיניהם הייתה מופרזת ומוזרה מכדי שתיכנס למסמך משפטי רציני. אבל, "עקשנותו הסוררת של למקין השתלמה", כותב סנדס, "השמדת קבוצות הייתה עתידה להופיע במשפט נירנברג".
3. תערוכה שמוצגת בימים אלה מפגישה ניצולי שואה עם אמנים מתחומים שונים שיוצרים ומציגים את אמנותם במקביל לסיפורי הניצולים. הרעיון נגזר בין היתר ממשפט של הסופר אהרן אפלפלד: "אסור להפקיד את זכר השואה בידי ההיסטוריונים לבדם. עכשיו מגיעה שעתה של היצירה האמנותית".
למקין ולאוטרפכט לא היו היסטוריונים ולא אמנים, אבל הם בהחלט הנחילו לאנושות זיכרון שואה משפטי. במיוחד למקין שצלל אל תוך הצווים והתקנות שהכתיבו הגרמנים במדינות הכבושות. צו פולני ראשון שנחתם בידי היטלר ב-8 באוקטובר 1940 הגדיר את פולין הכבושה בשם "הטריטוריות המזרחיות המשולבות" שבה השטח והאנשים יכלו לעבור "גרמניזציה". הפולנים הוצגו כ"חסרי מוח" והאינטליגנציה חוסלה כבסיס לארגון מחודש של האוכלוסיה. צו נוסף שנחתם על ידי המושל הכללי הנס פרנק הכריז שהטריטוריה תהיה נקיה מ"תועמלנים פוליטיים, סוחרים מפוקפקים ונצלנים יהודים".
למקין בנה מהמסמכים שליקט התמונה הגדולה של המפלצת. את התהליך ההדרגתי שהוביל משלילת הזכויות לשלילת החיים. מהחובה לענוד את הטלאי הצהוב, דרך הפקעת הרכוש, עבודות הפרך ועד עונש המוות למי שיעזוב את הגטו. והיו צווים שהגבילו מנות של פחמימות וחלבונים והפכו את חברי הקבוצה לגוויות מהלכות. "כל צו כשלעצמו", כותב סנדס, "נראה לא מזיק, אך כאשר התייחסו אליהם יחד ובאופן חוצה גבולות, הופיעה מטרה רחבה יותר".
למקין אסף ופירסם את הצווים האלה בספרו "שלטון מדינות הציר" שפורסם בנובמבר 1943. כותרת פרק 9 בספר הייתה "ג'נוסייד". בפרק פורט החידוש המשפטי שהציע: "החוקים הקיימים לא מספקים יותר. נדרש משהו חדש. הסכם כלל עולמי להגנה מפני השמדת קבוצות, לענישת מבצעי הפשעים האלה בכל בית משפט בעולם. מדינות לא יהיו חופשיות עוד להתייחס לאזרחים ככל העולה על רוחן".
4. משפטי נירנברג נפתחו ב-20 בנובמבר 1945. נשפטה בו הצמרת הנאצית שנלכדה עד אז. בין הנאשמים היו הרמן גרינג, מרטין בורמן, רודולף הס, אלפרד רוזנברג, יוליוס שטרייכר, הנס פרנק, אלברט שפאר ועוד. ארבעת סעיפי האישום הוצגו בידי נציגי ארבע המעצמות התובעות במשפט. האמריקאים פתחו עם קשירת קשר לבצע פשעים בינלאומיים; הבריטים המשיכו עם פשעים נגד השלום; הצרפתים הציגו 'פשעי מלחמה' לרבות 'ג'נוסייד'; הרוסים סיימו עם 'פשעים נגד האנושות'. סעיפים שלוש וארבע נתרמו בידי למקין ולאוטרפכט, שני יהודים שרבים מבני משפחתם נשלחו בטרנספורטים מלבוב ונרצחו בידי הנאצים.
והנה, בעוד שפסק הדין המרשיע אימץ חלקים גדולים מהדוקטרינה של לאוטרפכט, המילה ג'נוסייד נעדרה כליל מפסק הדין. וזאת, למרות מאמצי השכנוע של למקין שלא פסקו לאורך כל המשפט ואפילו הצליחו כאשר שלושה מתוך ארבעת התובעים (הבריטי, הצרפתי והרוסי) השתמשו בו בטיעוניהם. התסכול של למקין היה כה גדול עד שהגדיר את יום פסק הדין כ"יום השחור בחייו". אבל, מאוחר יותר זכה לתיקון כאשר העצרת הכללית של האו"ם החליטה, בניגוד לפסק הדין, לאשר את הג'נוסייד כפשע לפי המשפט הבינלאומי. "במקום שהשופטים חששו להטביע בו חותם", כותב סנדס, "ממשלות חוקקו ויצרו כלל ששיקף את עבודתו של למקין".
