דעהגל עליות המחירים למול המציאות
דעה
גל עליות המחירים למול המציאות
שכר העבודה, חומרי הגלם, החשמל והמים התייקרו לא מעט בשנים האחרונות, אך מחירי המזון התייקרו בקצב נמוך יותר. עבור עסקים רבים, העלאות המחירים אינן ניצול ציני של המצב, אלא עניין הישרדותי
"צונאמי של עליות מחירים" - כך נפתחו מהדורות החדשות בימים האחרונים. נדמה כאילו כל אמצעי התקשורת מתחרים ביניהם מי יפרסם יותר ידיעות על חברות שמייקרות את המחירים. יש לי שאלה לקוראים: מתי זכורה לכם ידיעה על ירידת מחירים? התשובה פשוטה: לא היו הרבה כאלה, אבל גם כשהיו – לא מיהרו לספר לכם על כך.
בתור צרכנים, כל אחד ואחת מאיתנו היו מעדיפים שהמחירים ירדו, או לכל הפחות לא יעלו, ומצד שני שההכנסה האישית תעלה. אבל בואו ניקח צעד אחורה ונביט על התמונה הרחבה. בחמש השנים האחרונות היתה עלייה חדה במחירי התשומות – שכר העבודה, חומרי הגלם, החשמל, המים, הארנונה ועוד. האמת, לא כל כך ברור לי כיצד מצפים עיתונאים וארגונים כמו לובי 99 שמחירי המוצרים לא יעלו, בשעה שכל תשומות הייצור עולות?
בואו נבחן את המספרים: מאז ינואר 2020, ערב מגפת הקורונה, זינק השכר הממוצע בישראל בכ-27%. מחירי חומרי גלם לייצור מזון בעולם עלו בכ-16% (בין השאר בצל המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה), כך לפי נתוני האו"ם. מחירי החשמל בישראל עלו בכ-26%, מחירי המים לתעשייה התייקרו בכ-10% ומחירי הארנונה בכ-7%. גם עלויות השילוח זינקו, עקב פגיעה בשרשרת האספקה ו"בחסות" האיום החות'י. נראה שכמעט הכל עלה בקצב דו ספרתי.
לעומת זאת, דווקא מדד המחירים לצרכן עלה בכ-11% בלבד. ומה בנוגע למחירי המזון? אלו התייקרו ב-13% בלבד. לא צריך להיות כלכלנים בשביל לעשות את החשבון ולהגיע למסקנה המתבקשת: התעשייה המקומית ספגה וסופגת עליות מחירים רבות בצד התשומות, תוך השתדלות ומאמץ מיוחד שלא לגלגלן לצרכן הסופי. זאת מעבר לתרומתה למשקי הבית דרך היותה מעסיק גדול והתמודדותה המוצלחת עם פגעי הקורונה והשפעות המלחמה, זאת בשעה שרבים איבדו את מקום עבודתם במשק הישראלי. כעת נחזור לרמת המיקרו: כמה בעלי עסקים ועצמאים אתם מכירים שהיו מוכנים להיכנס להפסדים ולא להעלות את מחירי המוצרים שלהם? לא מדובר כאן בניצול ציני של המצב, אלא בעניין הישרדותי של ממש עבור עסקים רבים.
עוד עניין ששוכחים לציין הוא נושא המע"מ ובייחוד המע"מ על מזון. בואו נניח שעלויות הייצור בישראל ובגרמניה היו זהות. עדיין, המילקי הישראלי היה נושא תווית מחיר גבוהה יותר ממקבילו הגרמני – כי המע"מ בישראל עומד על 17%, ואילו ב-OECD המע"מ על מזון מופחת ועומד על רמה של 9%. ומה עושה הממשלה? בוחרת להעלות את המע"מ ל-18%. המע"מ הוא מס לא דיפרנציאלי, כלומר מס זהה לכולם. מהלך כזה יפגע דווקא בשכבות האוכלוסייה החלשות. מן הראוי שהממשלה תשקול פתרון אחר, לדוגמה ביטול הפטור על המע"מ ליבוא אישי בגובה של עד 75 דולרים.
עוד עניין שלרוב "מצניעים" בפני הציבור הרחב בנושא זה הוא שכבר חודשים רבים קצב עליית המחירים בישראל נמצא בטווח יציבות המחירים שהגדיר בנק ישראל. לקוראים שעבורם המשפט הקודם נשמע כמו סינית אסביר: יציבות מחירים היא לאו דווקא קיפאון במחירים. בנק ישראל הגדיר שכל עוד המחירים עולים ב-1% עד 3% בשנה, זו עלייה "בריאה". מתי יש בעיה? כאשר המחירים עולים לתקופה ממושכת בקצב גבוה מ-3% בשנה או נמוך מ-1%. והנה, על אף שקצב עליית המחירים עומד סביב 2.5% בשנה בחודשים האחרונים, לא מסבירים לציבור שמדובר בקצב תקין. לא רק בישראל כך הדבר, גם בכלכלות אחרות כמו ארה"ב ואיחוד האירופי, שואפים שקצב עליית המחירים יעמוד בתוך טווח זה.
לסיום – ביקורת ציבורית היא מוצדקת וחשובה. ודווקא בגלל זה – חשוב להכיר את התמונה המלאה ולדייק בפרטים. זה תנאי הכרחי לכל מדיניות שתיבחר.
אלה גורביץ' היא מנהלת מחלקת המחקר בהתאחדות התעשיינים
