פרשנותיצור כלאיים חדש: משק שמתחיל להצטנן אך משווע לידיים עובדות
פרשנות
יצור כלאיים חדש: משק שמתחיל להצטנן אך משווע לידיים עובדות
בארץ יש 120 אלף מובטלים כשמספר המשרות הפנויות חצה את קו ה־150 אלף. שיעור המתפטרים מרצון זינק והצמיחה מתדלקת את המחסור בעובדים. אלה הפנימו שהכוח בידיהם ומנסים להשתדרג למשרות מכניסות יותר. והממשלה? נרדמה בהסבת העובדים להייטק
קשה מאוד להישאר אדישים כלפי הנתונים הראשוניים על מצב האבטלה במשק למחצית הראשונה של 2022, שפורסמו בשבוע שעבר על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נכון לחודש שעבר, שיעור הבלתי מועסקים צנח אל מתחת ל־3%. אלו שיעורי אבטלה שלא נראו בכל ההיסטוריה המודרנית של המשק הישראלי.
יותר מכך, בארץ יש 120 אלף מובטלים, נכון לחודש שעבר, כאשר מספר המשרות הפנויות חצה את קו ה־150 אלף. אם מבקשים להוסיף גם את המועסקים שנעדרו זמנית מעבודתם בגלל הקורונה (אותם עובדים שיצאו לחל"ת בתקופת המגפה וקיבלו דמי אבטלה לתקופה ממושכת) – התמונה לא משתנה בהרבה: עדיין מדובר על 138 אלף מובטלים לעומת 150 אלף משרות פנויות.
3 צפייה בגלריה
מימין: שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי
(צילומים: דוברות יש עתיד, טל שחר)
כלומר ברמה התיאורטית אין אבטלה בישראל אלא להפך, חסרים עובדים במשק כולו – ולא מעט. האבטלה היא טכנית לגמרי ונובעת מחוסר התאמה בין אופי המשרות לבין כישורי המובטלים. קוראים לזה אבטלה חיכוכית.
יותר משמעות לחיים וגמישות
האירועים והנתונים שמתפרסמים מזכירים מאוד את אחת התופעות החברתיות־כלכליות המרתקות והמשמעותיות ביותר בעולם המערבי, והיא מכונה "ההתפטרות הגדולה" (The Great Resignation) או שידוד המערכות הגדול (The Great Reshuffle). מדובר על מגמה שהחלה בעיקר אחרי הסגר הראשון הגדול שהתרחש בכל רחבי הגלובוס כמעט באפריל 2020 בעקבות מגפת הקורונה ומבוסס על התפטרות וולונטרית של מאסות של עובדים בקצב ובעוצמה חסרי תקדים.
כבר אי אפשר להתעלם מהאזהרות של כל המוסדות הכלכליים הבינלאומיים מפני מיתון או האטה חריפה בשלוש הכלכלות הגדולות בעולם. שינוי כזה עלול לשנות גם את התמונה המאוד ורודה בשוק העבודה בישראל
מדוע זה קרה? יש לכך כמה הסברים. הראשון, פחד מהידבקות בקורונה – לכן התופעה בולטת בקרב עבודות עם קהל רב (עובדי אירוח ומזון, מלונאות, נהגים). שנית, תסכול עצום מהעבודה עצמה (עובדי תעשייה ומכירות). שלישית, רצון לעבור למשרות המאפשרות יותר עבודה מהבית, דבר שמאפשר יותר עצמאות וניהול זמן.
לפיכך, ברמה העקרונית, ניתן לומר כי אותם עובדים שהצטרפו לגל ביקשו שלושה דברים: לשמור על מצבם הבריאותי, להעניק יותר משמעות לחיים ולקבל גמישות (אפשרות להקדיש יותר זמן לפנאי ופחות לעבודה). לא בכדי זה התרחש בזמן המגפה, אירוע שזעזע את אמות הסיפים ושלח את אוכלוסיית העולם המערבי לקבוע סדר עדיפויות חדש.
מטבע הדברים, הנתונים שעולים בכל פעם מחדש מדו"חות הלמ"ס ושירותי התעסוקה מזכירים את אותה תופעה שיותר מקושרת למשק האמריקאי. האם גם בישראל התרחשה או מתרחשת תופעה דומה?
לפי נתוני שירות התעסוקה, התשובה היא חיובית באופן חד־משמעי. שיעור המתפטרים מרצון זינק בקצב בלתי סביר לעומת מה שאפשר היה לראות בשנים של טרום הקורונה. כאשר משווים את שיעור ההתפטרות (ברבעון הראשון) של 2019 לעומת 2018 ניתן לראות ירידה. כאשר משווים אל מול 2020, רואים זינוק חד וזה מוסבר על ידי הקורונה והיציאה המסיבית לחל"ת שנוצלה על ידי לא מעט ישראלים שקיבלו דמי אבטלה לתקופה של שנה שלמה.
אך כבר ב־2021 נראית עלייה של יותר מ־7% בקצב ההתפטרות וב־2022 רואים זינוק חד ודו־ספרתי של מעל 20%. כאשר בוחנים את הרבעון הרביעי – התוצאות די זהות והמגמה ברורה: קצב ההתפטרות של השנתיים האחרונות טס לשמים. כאשר בוחנים את הרבעונים השני והשלישי התוצאה לא שונה בהרבה אך היא הרבה יותר תנודתית שכן מדובר בחודשים שיש בהם חופש גדול, קיץ (עבודות זמניות ופחות נכונות לעבוד), חופשת פסח, חגי תשרי ומה לא.
לא פחות חשוב הוא ההרכב של אותם ישראלים שהגיעו לשירות התעסוקה: משקל המתפטרים זינק ב־10% על חשבון מספר המפוטרים שירד ב־10%: אם ערב הקורונה היו בין 15% ל־17% מתפטרים מכלל מבקשי קצבה, ב־2021 השיעור הזה זינק כבר ל־25%-23%. ככלל, מספר המפוטרים הולך ויורד. זה שוק עבודה הדוק ברמות שלא נראו קודם לכן.
לא צריך להיות כלכלן מדופלם כדי להבין שתופעה כזו איננה יכולה להתקיים במשק שנמצא במיתון או סובל מאבטלה. כשמסתכלים על נתוני המאקרו, מתחילים להבין את הכיוונים. כלכלת ישראל היא אחת מבין עשר הכלכלות בעולם שנפגעו בצורה הפחותה ביותר ב־2020, ורשמה את שיעורי הצמיחה הגבוהים בעולם כולו ב־2021. גם ב־2022 תחזית הצמיחה של ישראל היא מבין הגבוהות בעולם, והגבוהה בעולם המערבי.
ההתפתחות בתוצר לוותה בירידה חדה, עקבית, מתמשכת ובלתי פוסקת בשיעור האבטלה שהגיע בחודש שעבר לשפל חסר תקדים. אלא שזה לא הכל: גם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה (כניסה של ישראלים לשוק העבודה בגיל עבודה שלעתים מביאה עמה גם אבטלה שכן לא כל מי שמחפש עבודה מוצא אותה באופן מיידי) לא רק שעולה אלא שכבר חזר לרמות של ערב המשבר.
יתרה מזו, שיעור ההשתתפות של הנשים בשוק העבודה כבר חצה את הרמה של ערב הקורונה. אם לא די בכך, המספרים המוחלטים מראים כי זה שנים שמספר הישראלים שנכנסים לכוח העבודה רק הולך ועולה כאשר ישראל היא המדינה בעלת הריבוי הטבעי הגבוה במערב (כ־2% כתוצאה מילודה גבוהה אך גם מעלייה).
ד"ר גל זהר מנהל יחידת המחקר בשירות התעסוקה: "יש שיעור גבוה של אנשים שמנסים לשדרג את מעמדם התעסוקתי במשרות בשכר גבוה. זה מוביל לזליגה במחסור של עובדים גם במשרות בשכר נמוך יותר, שגם מנסים לשדרג מצבם"
ומה קרה במקביל? מספר המשרות הפנויות עולה ועולה ללא הפסקה כאשר התחרות על כל משרה הולכת וקטנה והגיעה לשפל חסר תקדים – 1 – כלומר עובד אחד בלבד מתחרה על משרה אחת. והנה הדובדבן שבקצפת: השכר עולה. כלומר, יש כאן תהליך של עודף ביקוש על היצע בשוק העבודה שרק הולך ומחריף ולוחץ על השכר, אך במקביל יותר ויותר ישראלים עובדים.
אחת התשובות לתופעה המשונה שאנו עדים לה היא שפשוט הצמיחה בתוצר מהירה בהרבה מהצמיחה בתעסוקה: אף שיש יותר ויותר ישראלים ויותר ויותר עובדים (היצע), הביקושים גדלים בקצב מהיר יותר, דבר שמגדיל את הפער.
ולראיה: היחס בין היצע לביקוש (מספר מחפשי עבודה חלקי מספר המשרות הפנויות) צנח במהלך 2021 לרמות שמתחת לאלו שנרשמו ערב משבר הקורונה. בשנה שעברה היחס בין היצע לביקוש צנח ל־3.2 – הנמוך מאז 2012, לעומת 6.2 בשנת 2020 ו־3.5 ב־2019 (כבר אז שוק העבודה רתח) — כאשר היחס בין היצע לביקוש בקרב משלחי יד ידועים ירד ל־2.6 לעומת 5.1 בשנת 2020 ולעומת כ־2.9 ב־2019. כלומר, התחרות על מקומות עבודה הולכת ונעלמת כי יש יותר מקומות עבודה ביחס למספר העובדים.
מה שהוצג הם היחסים הממוצעים: כדאי מאוד לצלול לרמת המיקרו כי ייתכן שחלק מהתשובה מתחבאת בפרטים הקטנים. לפי דו"ח הלמ"ס האחרון על ביקוש והיצע עבודה ל־2021, יחס של 1 או פחות נרשם בקרב עובדי ההייטק, לרבות במקצועות טכנולוגיית המידע (ICT), מפתחי תוכנה ומנתחי יישומים. המשמעות של יחס מתחת ל־1 היא שאכן יש יותר משרות פנויות באותו משלח יד מאשר עובדים: עודף ביקוש על היצע – או במילים פשוטות, מחסור בעובדים.
כאשר בוחנים את התפתחות סקטור ההייטק הישראלי מבינים הכל. משתנה טוב שיכול להאיר את אותה התפתחות הוא יצוא שירותי הייטק הכולל מו"פ, תוכנה וייעוץ: בחומש האחרון (2021-2017) היצוא הזה יותר מהוכפל מרמה של כ־20 מיליארד דולר ליותר מ־44 מיליארד דולר בסוף השנה שעברה. יתרה מזו, בפברואר 2022 (הנתון הזמין המעודכן ביותר) אותו יצוא חצה לראשונה את רף 4 מיליארד הדולרים (בחודש אחד בלבד). לכן, לא פלא ששוק העבודה – גם אם הוא צומח – לא יודע להגיב לקצב כזה של צמיחה בפעילות.
נשאלת השאלה היכן היתה הממשלה שפספסה את ההזדמנות – באמצעות תוכניות הכשרה בסיסיות – לאפשר לאזרחים לקבל משרות שמשלמות כ־27 אלף שקל בחודש בממוצע ואינן מאוישות כי אין מספיק עובדים או כי העובדים שאכן מחפשים עבודה אינם בעלי הכישורים המתאימים לאייש אותן.
כאן צריכים להרים את הדגל האדום הראשון ולשאול איך נוצר מצב שבישראל של 2022 מערך העבודה וההכשרה המקצועית לא ערוך ומוכן כדי לתת מענה לאותם צרכים. בוודאי כאשר לא מדובר במשרות של ניקיון ועוזרי מטבח (שם גם יחס היצע לביקוש מתחת ל־1, אך הסיבות לכך שונות לחלוטין). מדוע ממשלות נתניהו לא טרחו להכין את התשתית כדי להכשיר ישראלים להייטק? בהקשר זה ניתן לומר כי משבר הקורונה הוחמץ שכן היה ניתן לשלוח לפחות חלק מאותם ישראלים שיצאו לחל"ת במהלך שנה שלמה לקורסי תכנות (שמתארכים כחצי שנה בלבד) ולאפשר להם לצמוח יחד עם המשק הישראלי.
"גם המזכירות מנסות להיכנס להייטק"
אך יש היבט נוסף שאסור לפספס והוא נובע מהעובדה שהשכר הממוצע במשק עומד על כ־12 אלף שקל ומשרה בהייטק משלמת יותר מכפול – כ־26 אלף שקל: זליגה של עובדים מהתעשיות המסורתיות יותר להייטק. כאשר השכר הממוצע בהייטק עומד על כ־30 אלף שקל בממוצע ואותו שכר בתעשייה המסורתית יותר עומד על כ־16 אלף שקל (רחוק מאוד משכר מינימום אך עדיין נמוך מהשכר הממוצע בענפי ההייטק הפחות מתגמלים), לא פלא שעובדים מיומנים (לאו דווקא בעלי השכלה גבוהה), בעיקר אם הם צעירים, יחפשו את המסלול החוצה למשרה יותר מתגמלת, מאתגרת, בסביבה נעימה ומפנקת יותר, ולא פחות חשוב – שמאפשרת לעבוד 3-2 ימים מהבית, להימנע מפקקים בכבישים, וגם לאזן יותר בין עבודה לפנאי ומשפחה.
בעל מפעל: "בשבוע שעבר שחררתי שמונה עובדים והשבוע אני משחרר עוד חמישה. נשברתי. אני מעביר הכל לאאוט סורסינג. אין כוח אדם. השכר שלהם לא פרופורציונלי לתפוקה שלהם. הרמה נמוכה. הרצון לעבוד ברצפה"
זו הסיבה שחלק ניכר מהתלונות על מחסור בעובדים מגיע מהתעשייה המעורבת מסורתית או המעורבת עילית. "בשבוע שעבר שחררתי שמונה עובדים והשבוע אני משחרר עוד חמישה. נשברתי. אני מעביר הכל לאאוט סורסינג. אין כוח אדם. השכר שלהם לא פרופורציונלי לתפוקה שלהם. הרמה נמוכה. הרצון לעבוד ברצפה. מי שנשאר ורוצה לעבוד הם בעיקר פנסיונרים ואנשים מבוגרים", מסביר ל"כלכליסט" בעל מפעל לתמרוקים ומוצרי טיפוח (הרוב ליצוא) שמבקש להישאר בעילום שם. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שהדולר נמוך, המסים גבוהים, עלויות הארנונה, מים וחשמל עולות, הבירוקרטיה והרגולציה שוחקים, הנמלים מחבלים במגזר העסקי – וכעת גם אין עובדים, יש כאן מקום לדאגה.
אך מתברר שהזליגה להייטק איננה נחלתם הבלעדית של עובדים מיומנים או מיומנים למחצה. "אף שבאופן מסורתי אנשים בעלי מיומנויות גבוהות יותר מתפטרים בשיעור גבוה יותר, וכך היה גם בתקופת הקורונה, הקפיצה הגדולה בשיעור המתפטרים בחודשי הקורונה היתה בקרב אנשים עם מיומנויות נמוכות ומאשכולות נמוכים", מסביר ד"ר גל זהר, מנהל יחידת המחקר והמדיניות בשירות התעסוקה.
לדבריו, "בתקופה האחרונה בולט שיעור גבוה של אנשים המנסים לשדרג את מעמדם התעסוקתי במשרות בשכר גבוה. מצב זה מוביל ככל הנראה ל־trickle-down effect, משמע: זליגה במחסור של אנשים העובדים במשרות עם שכר נמוך יותר, המנסים גם הם לשדרג את מצבם. תופעה זו בולטת במיוחד בענף ההייטק, כאשר חלק מהאנשים שנכנסים לענף עושים זאת במשלחי יד נלווים, כגון שיווק, מכירות ומזכירות". כלומר, מזכירה – שאינה נמנית עם תעשיית ההייטק – תחתור לעבור לענף ההייטק, שבו היא תוכל לקבל שכר, תנאים והטבות טובים בהרבה ולבצע את אותה העבודה.
עד מתי המצב הזה יימשך? אי אפשר להתעלם מהאזהרות החוזרות ונשנות – שגם מחריפות – של כל הארגונים, המוסדות, הכלכלנים והחזאים הכלכליים הבינלאומיים מפני מיתון או האטה חריפה בשלוש הכלכלות הגדולות בעולם (שהן גם הלקוחות הגדולים של היצוא הישראלי). המנגינה שנשמעת נכון למאי 2022 לגבי מצבה של הכלכלה הגלובלית היא כי "מה שהיה, הוא לא מה שיהיה".
שינוי כזה בסביבה הכלכלית־פיננסית והגיאו־פוליטית הבינלאומית – כשהמשק הישראלי הוא חלק ממנה – עלול לשנות גם את התמונה המאוד ורודה בשוק העבודה בארץ כפי שהיא נראית בשנה וחצי האחרונות. זה תרחיש שהממשלה, המעסיקים ומשקי הבית חייבים לקחת בחשבון.
