חוסן הוא לא דבר שאנחנו חושבים עליו ביום-יום
חוסן הוא לא דבר שאנחנו חושבים עליו ביום-יום
רוב האנשים מנהלים וינהלו את שגרת יומם מבלי לתת בכלל את הדעת לשאלה האם יש להם חוסן פנימי - אם יקרה משבר אישי, משפחתי, קהילתי או לאומי, האם ידעו כיצד לצלוח אותו.
שאלת הכלים שלנו, בישראל, לבניית חוסן הפכה מוחשית כבר ב 06:29 כשפרצה המתקפה הרצחנית על ישראל. שברי הידיעות על אנשים בממ״דים, תחושת האין אונים בשל חוסר המענה מזרועות הבטחון וההצלה, הסרטונים והתמונות שהעלו המחבלים לרשתות, כל אלה העמידו כבר אז את החוסן שלנו במבחן שלא יסתיים בקרוב.
כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית בשנים האחרונות, היה לצוות שלי ולי ברור שאנחנו כלי סיוע בבנייה מחדש של חוסן המשפחות.
זה לא בהכרח סכום המשאב שהועבר להם, כמו האוזן הקשבת והתמיכה שנלוות אליהם והרצון העצום של כולנו לסייע למשפחות שנפגעו כל כך קשה. ההתפעלות מהפעילות של החברה האזרחית בכללותה מוצדקת לא רק ברובד הסיוע אלא בידיעה העמוקה שאנחנו יכולים - התחושה הזאת, היא חוסן.
האתגר העצום בשנים הקרובות יהיה מתגלגל, כלומר, מה שמשפחות החטופים לדוגמא היו זקוקות לו בשבוע-שבועיים הראשונים, אינו דומה למה שהן זקוקות לו עכשיו, מעבר לרצון העמוק והמובן לראות אותם כבר בבית. כמות המעגלים שנפגעה באסון 7/10 היא חסרת תקדים לא רק במונחים של ישראל, אלא במונחים עולמיים, ומחייבת אותנו ללמידה כיצד נתגבר על הפערים, ונענה על צרכי החוסן הדינמיים. בקרן, בנינו תוך זמן קצר, מודל חוסן המבוסס על 6 מרכיבים קריטיים לדעתנו כדי לאבחן טוב יותר את הצרכים במונחים אישיים ומשפחתיים: דיור, פרנסה, בריאות גוף, בריאות הנפש, חינוך הילדים ומעגלי התמיכה. המודל הזה מאפשר לנו להכיר לעומק את המוטבים שלנו ולעשות אופטימיזציה לצרכים תוך שימוש נכון בכספי פילנתרופיה שהם קומה נוספת אחרי המשאבים מהמדינה.
אבל האם חוסן הוא באמת דבר פשוט כמו לקבל עזרה ממישהו ? לדעת לבקש את העזרה הזאת ? כשאנחנו בוחנות לאחור את הנתונים בקרן, עולה דבר מעניין. למרות שבישובים הקרובים ביותר לעזה היו ללא ספק נפגעי פוסט טראומה, מכל הגילאים, אבל בעיקר ילדים, הם לרוב לא פנו לקבל הכרה מביטוח לאומי שהיא חוליה קריטית בקבלת הסיוע מהקרן, לפחות עד 7/10. כלומר, מרכזי החוסן היו מוצפים בעבודה, אולם לרוב זה נעשה בדרכים עוקפות הכרה, בשל חשש מהסטיגמה שתדבק בילד.
האם הסטיגמה רלוונטית אחרי השבת השחורה ? קשה עדיין לדעת, אולם מה שברור שהצרכים לבניית החוסן הפנימי גדלו באופן דרמטי וחייב להיות שיח - שגם הוא מרכיב בבניית החוסן, שלא מדובר בסטיגמה.
דבר נוסף שזיהינו עד כה הוא את הצורך בטיפולים קבוצתיים וקהילתיים. התרחבות מעגל הנפגעים מעבר למשפחה הגרעינית - סבים וסבתות, דודים ובני דודים, בנות ובני זוג שלא היו נשואים ועוד, לצד טיפול בנפגעים צעירים, מחייב התייחסות אחרת לבניית החוסן דרך כלים קבוצתיים.
בגלל שמדובר בארוע חסר תקדים בגודלו אנחנו לומדים תוך כדי תנועה ודאגנו להושיב סביב שולחן חוסן אחד את ארגוני החברה האזרחית כדי לבחון יחד פערים ופתרונות לעתיד לבוא.
ולבסוף, במבט של חצי שנה לאחור, החברה הישראלית הוכיחה חוסן נדיר למרות הסיוט. רבים נוהגים לומר שזאת ״מדינה בטראומה״ וברור שאנחנו חווים ארוע חריג, ועם זאת - לטובת החוסן, חשוב להבחין בין השורדים והנפגעים שבאמת זקוקים לעזרה לבין מי, שעם כל הקושי, יכולים להתאושש בעצמם.
וכמו שאומרת הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות: זה לא גדול עלינו.
איילת נחמיאס ורבין היא יו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית וח"כית לשעבר
