כדי לרדת מהצמרת העולמית ביוקר המחיה, ישראל צריכה יותר מתוכנית אינסטנט
כדי לרדת מהצמרת העולמית ביוקר המחיה, ישראל צריכה יותר מתוכנית אינסטנט
הנתונים מראים כי ישראל במקום השלישי מבין המדינות המפותחות ביוקר המחיה. האינפלציה של מחירי המזון עקפה את אלו של מדינות ה־OECD. המחאה הציבורית יכולה להיות טריגר לפעולות מעמיקות שיפתרו בעיות שורש
אחת התופעות שאפיינו את הדיון הציבורי הער סביב גל ההתייקרויות במשק היה הבלבול בין אינפלציה ליוקר מחיה. האינפלציה בישראל היא מהנמוכות מבין מדינות ה־OECD אך תחושת יוקר המחיה גבוהה. התחושה הזו מקבלת גושפנקה מבנק ישראל שבימים האחרונים עדכן חלק מהמצגת המאקרו־כלכלית שלו: ישראל היא המדינה השלישית בגובה יוקר המחיה מבין המדינות המפותחות. גם כשבוחנים את האינפלציה - שיעור עליית המחירים - במזון בישראל, מגלים כי במרבית השנה האחרונה היא עברה את זו של מדינות ה־OECD. שני הנתונים הללו מספרים סיפור של בעיית שורש, כזו ששום שינוי קוסמטי וכמה הטבות מס לא יפתרו אותה.
האינפלציה בישראל: מהנמוכות בעולם
אחת הטענות הנפוצות הנשמעות בשבועות האחרונים היא כי האינפלציה משתוללת בעולם, שהיא חזרה בגדול, אך בישראל היא נמוכה מאוד לעומת שאר המדינות המפותחות. אינפלציה היא, כזכור, שיעור העלייה ברמת המחירים בכלכלה מסוימת בתקופה מסוימת. היות שהאינפלציה מבקשת לשקף את רמת המחירים של כלל המשק, נהוג להשתמש במדד המחירים לצרכן המתייחס לסל המוצרים והשירותים הנצרכים על ידי משקי בית. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בונה סל מוצרים ושירותים ומייחסת להם "משקל", זאת בהתאם לסקר הוצאות שמבוצע מדי שנה. ואכן, אחרי כמעט עשור בו האינפלציה נעלמה מהכלכלות ומסדר היום הכלכלי, הפיננסי והמדינתי, היא חזרה במהלך שנת 2021 - ובענק. כאשר לא רק העוצמה שלה היתה מפתיעה אלא גם המהירות.
בזמן שהאינפלציה השנתית הממוצעת במדינות ה־OECD עמדה על כ־6.6% בדצמבר האחרון ושברה שיא של 30 שנה, האינפלציה השנתית בישראל עמדה על 2.8% בלבד. יתרה מזו, כאשר מסתכלים על המדינות המפותחות ומקטלגים אותן לפי רמות אינפלציה, ניכר כי ישראל נמצאת בתחתית של העשירון התחתון.
מחירי המזון בישראל: זינוק בקצב העלייה
האצת האינפלציה בעולם היא אחת התוצאות של משבר הקורונה. התפרצות של ביקושים כבושים שפגשו היצעים נמוכים על רקע שיבושים קשים בשרשראות הייצור והאספקה העולמיים. אך יש כמה דברים שמבדילים את המצב בישראל מזה של שאר המדינות המפותחות. ראשית, ישראל נכנסה למגפה עם רמת אינפלציה הרבה יותר נמוכה מאשר בשאר המדינות. שנית, בישראל לא התחולל משבר אנרגיה כפי שעולה מנתונים השוואתיים של בנק ישראל. אם בישראל סעיף האנרגיה עלה בפחות מ־8%, בשאר מדינות הארגון הוא זינק ביותר מ־22%. יש רק סעיף אחד בתוך סל הצריכה שמתנהג בצורה משונה וחורג באופן בולט: סעיף המזון.
כאשר מבודדים את סעיף המזון, במהלך רוב שנת 2021, שיעור העלייה במחירי המזון בישראל היה גבוה מהממוצע ב־OECD. כלומר, האינפלציה הכללית היתה נמוכה בהרבה, לרבות בסעיפים כגון אנרגיה המהווים אחת מהתשומות העיקריות של תעשיית המזון. גם קצב עליית המחירים במזון בישראל היה מהיר יותר ועוצמתי יותר לעומת שאר מדינות ה־OECD. כאשר הדבר בולט במיוחד בין החודשים מאי ונובמבר במחצית השנייה של 2021. הנתונים הללו מחלישים את ההסברים שנשמעים לאחרונה במסגרת הדיונים על התייקרויות בהקשר למזון. נכון, האינפלציה בישראל נמוכה, אך בעיקר סעיף המזון מושך אותה למעלה, ובקצב מהיר הרבה יותר מאשר בשאר העולם.
אחרי שאמרנו את כל זה על האינפלציה, כדאי לשים לב היטב גם לנתונים של בנק ישראל בכל הנוגע ליוקר המחיה או רמת המחירים. הנתונים מדברים בעד עצמם: ישראל היא מבין שלוש המדינות הכי יקרות בעולם המפותח אחרי שוויץ - עם תוצר לנפש של 71.7 אלף דולר ב־2020 לעומת 39.5 אלף דולר בישראל, ודומה לאיסלנד. לצורך הפשטות, הגרף מספר כי סל הצריכה הבסיסי של ישראל, כאשר מנטרלים את שערי החליפין ואת השינויים בו, יקר ב־30% לעומת הסל הממוצע במדינות המפותחות. וזאת ללא קשר לאם אותו סל התייקר או הוזל במהלך השנה האחרונה.
קל לשים לב כי דאודורנט בישראל, למשל, למרות השינויים שהיו במחירו, עדיין הרבה יותר יקר לעומת דאודורנט באירופה. כלומר, המחיר בישראל עדיין כפול לעומת ברלין למשל, למרות ששיעור ההתייקרות היה הרבה יותר גבוה בגרמניה.
נקודת הזינוק של המוצרים הישראליים כבר הרבה יותר גבוהה מזו של המערב, והדבר אינו קשור כלל לאינפלציה אלא לבעיה הרבה יותר עמוקה שחייבים לתת עליה את הדעת בהקדם: רמת התחרות בשווקים מסוימים לרבות המזון והקמעונאות. בסופו של דבר, חברות מעלות מחירים לא רק כי הן רוצות, אלא גם כי הן יכולות. כאשר שוק מסוים מאופיין ב"תחרות משוכללת" - מצב בו ישנו ריבוי מוכרים וקונים שכל אחד מהם קטן מכדי להשפיע לבדו על התנהגות השוק, לרבות על המחיר - מי שמעלה מחיר פשוט לא מוכר. לכן, נכפה עליו לשמור על מחיר השוק. זו בדיוק הסיבה מדוע מיכל כהן, הממונה על התחרות, החלה בבדיקה מקיפה בקרב מקטעים אלו. שלשום בערב קיבלנו את המשך המסע בנושא עם פשיטת הרשות על משרדי יוניליבר והחרמת המחשבים.
לכן, כל פתרון וכל חבילת צעדים או מדיניות, חייבים לכלול צעדים שיהיו מיועדים להפחית את כוח השוק של אותן ענקיות. המחאה שנוצרה בימים האחרונים חייבת להוות טריגר לבדיקה מעמיקה של השווקים הללו, שכן אחרת - איום ההתייקרויות יחזור על עצמו בעוד כמה חודשים, או כמו שמאיימות אותן ענקיות - בחג הפסח הקרוב. זו תהיה החמצה גדולה לא לנצל את המשבר שנוצר ולא לבדוק לעומק מה גורם לישראל להיות אחת המדינות היקרות בעולם המפותח.
הממשלה כבר עשתה כמה צעדים בכיוון פתרונות העומק. כך למשל, בנק ישראל יחד עם האוצר קידמו את הקמת הבנק הדיגיטלי (וואן־זירו שמו), כדי לחולל תחרות בבנקאות; הממשלות הקודמות התעקשו להקים שני נמלים פרטיים לצד הנמלים הממשלתיים המנוהלים על ידי ההסתדרות; שר האוצר אביגדור ליברמן ממשיך לבטל מכסים ומכסות על מזון. המהלכים האלו מצטרפים לעוד ארבע רפורמות שנכללו בחוק ההסדרים במסגרת תקציב המדינה 2022-2021. הבעיה היחידה עם כל הצעדים האלו היא שהם לוקחים קצת זמן ולא מהווים פתרונות קסם. כשבחוץ מתפתחת מלחמת צרכנים, המאיימת על הפוליטיקאים, הם צריכים גם פתרונות אינסנט. גם אם זה פחות אפקטיבי כלכלית.
אי־השוויון בישראל: מהגבוהים במערב
על אף שזה נראה לא קשור באופן ישיר לסוגיית יוקר המחיה, אסור לשכוח כי כלכלת ישראל מאופיינת ברמת אי־שוויון מהגבוהות ביותר במערב, אחרי מדינות אמריקה הלטינית וטורקיה. מדד ג'יני, המדד המרכזי למדידת אי־שוויון, מצביע על כך שישראל גבוהה בכ־10% מהממוצע ב־OECD (אחרי תשלומי העברה ומסים). יתרה מזו, מגפת הקורונה הקצינה מאוד את הפערים והזניקה את אי השוויון כאשר בעלי כישורים גבוהים (ובעקבות כך גם בעלי השכר הגבוה) המשיכו לעבוד מהבית ודווקא עובדים לא מוכשרים נפגעו הכי הרבה ובגלל טבע הפעילות הכלכלית אינם יכולים לעבוד מהבית (מלצרים, נהגים, מוכרים ועוד).
איך קשור אי־שוויון ליוקר מחיה ומה הרלבנטיות של ממד זה בדיון? ובכן, הוא בעיקר קשור לפתרונות שהממשלה צריכה להציע בימים אלו. בין ההצעות שנשמעו ונזרקו לחלל האוויר, ישנן שתיים שיש להיזהר מהן: הפחתת מס על הבלו (כדי להוזיל את הדלק), ריווח מדרגות המס או הענקת נקודות זיכוי כדי להפחית את מסי ההכנסה ולהגדיל את הנטו. אין עוררין על כך כי הצעדים האלו פועלים לכיוונים הנכונים - או שמורידים מחירים או שמגדילים הכנסה פנויה. אלא שבכלכלה אין "תועלת" בלי "עלות" וכאן מתחילה הבעיה. מצד אחד, שני הצעדים האלו הם בעלי תג מחיר לא מבוטל: הפחתה דרמטית בהכנסות המדינה ממסים, דבר שיגדיל את הגירעון ולפיכך את החוב (את המסים ישלמו הילדים שלנו). או, חלילה, יחייב את הממשלה להפחית בהוצאה האזרחית שהיא ממילא מהנמוכות ביותר ב־OECD. הממשלה הזו כבר הוכיחה כי היא איננה מסוגלת להפחית בהוצאה הצבאית, גם אם היא מוצדקת. הצד השני של אותה משוואה הוא התועלת. וגם כאן יש בעיה לא פשוטה שאכן קשורה מאוד לאי־שוויון. ריווח מדרגות המס ייטיב עם בעלי שכר נמוך אך בעיקר עם בעלי השכר הגבוה שייהנו מהפחתות מס. כנ"ל לגבי הענקת נקודות זיכוי: כדי ליהנות מצעד זה חייבים להגיע ל"סף המס" כאשר בעלי שכר נמוך בקושי משלמים מס הכנסה, כך שמי שייהנה ביתר שאת מאותה הטבת מס הם בעלי השכר הגבוה יותר. כך גם לגבי הפחתת הבלו: כמובן שכולם ייהנו מהמהלך אך בעיקר בעלי שניים או יותר רכבים ייהנו יותר. לעומת זאת, צעד כגון הגדלת התקציב למענק עבודה (מס הכנסה שלילי) ייטיב אך ורק עם בעלי השכר הנמוך וגם יעודד תעסוקה שנפגעה מאוד בזמן הקורונה. לפיכך, כדאי להיזהר ממהלכים שנראים טוב על הנייר, אך הם גם בעלי עלות בלתי מבוטלת וגם בעלי תועלת שנויה במחלוקת.
