ניתוחהפרסומים על בן גביר מוכיחים: הסכנה ממנה הזהירו העותרים לבג"ץ - התממשה
ניתוח
הפרסומים על בן גביר מוכיחים: הסכנה ממנה הזהירו העותרים לבג"ץ - התממשה
הפרסומים בתוכנית "המקור" ברשת 13 וב"הארץ" על מעללי השר לביטחון לאומי, רעייתו ויועציו מוכיחים שוב שמינויו לשר לביטחון לאומי הוא במהותו מעשה של הפרת אמונים כלפי הציבור מצד ראש הממשלה
העתירה נגד השתלטות השר בן גביר על המשטרה היא אחת משלוש החזיתות החשובות ביותר שבהן מושקעת היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה, החשובות ביותר להגנת הדמוקרטיה המתמוססת שלנו, לצד מינוי נציב שירות המדינה וחוק ההשתמטות. העתירה שהוגשה בינואר 2023 ביקשה למנוע פוליטיזציה בהחלטות מקצועיות של המשטרה.
הפרסומים אתמול בתוכנית "המקור" ברשת 13 וב"הארץ" על יחסי בן גביר והמשטרה, מלמדים כי הסכנה שממנה הזהירו העותרים התממשה. בין העתירה לפרסומים מחבר קו ישר אחד והוא ההשתלטות הפוליטית־פרסונלית, הכתבת מדיניות מבצעית ובעיקר אישוש הדאגה שהביעה היועמ"שית על אובדן הממלכתיות והפוליטיזציה שמזהמים את אמון הציבור במשטרה שהופכת בהדרגה למיליציה.
מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי הוא במהותו מעשה של הפרת אמונים כלפי הציבור מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד האבסורדים הגרוטסקיים שהמשפט מאכיל אותנו הוא שהפרות האמונים שהתגבשו לכתבי אישום הן המתנות שקיבל נתניהו מהחבר ארנון מילצ'ן.
אלה זוטות אל מול פיטורי שר ביטחון במהלך מלחמה או מינוי עבריין ופירומן לשר לביטחון לאומי. אלה לא נחשבים אומנם לעבירה פלילית, אבל נזקיהם עולים עשרות מונים ככל שניתן למסגר אותם כהפרת אמונים - אל מול הציבור, הממלכתיות, הדמוקרטיה ושלטון החוק.
ולא רק בפרספקטיבה של המשפט הפלילי, אלא גם המשפט המינהלי־הציבורי - מינוי בן גביר נגוע בחוסר סבירות קיצוני כי אתה לא מפקיד את סוכנות אכיפת החוק החשובה ביותר בידי עבריין לשעבר שרתום ומוקדש כולו לזריעת כאוס, לחרחור מדנים פנימי, להסתה גזענית. אדם שכל מהלך שלו – מחלוקת נשקים מופקרת, דרך המאמצים להבעיר את הר הבית ועד עידוד ההתיישבות ברצועת עזה – מיועד לדיאלוג בלעדי עם הבייס שלו, לליקוט נמרץ של לייקים. וזה כולל כמובן את האיומים על ראש הממשלה שלא יעז ללכת לעסקת חטופים. נתניהו כבל עצמו לחבורה קנאית משיחית שמחזיקה כבני ערובה את שלטונו ואת שלמות הקואליציה שלו. יותר משנתניהו מסרב לעסקת שחרור חטופים, הוא מסרב לעסקת שחרור עצמו מהשותפים ששבו אותו.
רביב דרוקר ב"המקור" ועיתון "הארץ" שפכו אתמול אור על דמותו של השר, על סביבתו, על מניעיו, וכמובן על הפערים. "צריך להשמיד השמדה טוטאלית את חמאס", קובע בן גביר במיטב המחוות הנחרצות שמשלבות בין טון סמכותי תקיף לבין תנועת יד שמוטחת מעלה מטה כאגרוף. אבל בקבוצת הווטסאפ הפנימית הוא מודה "בוא נהיה ריאליים, ישראל לא תשמיד את חמאס".
גם ג'וש בריינר מ"הארץ" חושף תכתובות מקבוצת הווטסאפ שהיא גם קבוצת העבודה של השר וגם קבוצת התמיכה שלו. הגברת הראשונה של המשטרה, איילה בן גביר, נמנית עם משיאי העצות. מסתבר שלא רק בראשות הממשלה יש טוענת לכתר, אלא גם במשטרה. ניתן ללמוד מהשיח כיצד דוחקים בו להעיף את מפקד מחוז תל אביב ניצב עמי אשד, סיפור שהסלים בהמשך למחוזות רחוקים ומסוכנים יותר – השלכת רימון ההלם של רפ"ק מאיר סוויסה. המקורבים דוחקים בבן גביר לקחת אחריות וגם קרדיט על התערבות מבצעית אסורה, ומתעלמים מהמשמעות הפשוטה שהשלכת רימון כזה מסכנת את חייהם ושלומם של מפגינים. אלי פלדשטיין, אז יועץ התקשורת של בן גביר והיום כוכב של פרשה חדשה של חשדות לפלילים, מעדכן על השימוש המסוכן והיועץ חנמאל דורפמן מציע "למה שלא ניקח אחריות?". הצדיק היחיד, העיתונאי משה גלסנר שיעץ בסתר, הזהיר מפני מה שעלול להתברר כהנחיות והתערבות פסולה של השר. אבל, זה בדיוק מה שבן גביר ומקורביו חותרים אליו. עבורם רמיסת החוק והנורמות היא היעד - מגרפת קולות ולייקים.
בן גביר ממש לא מבדיל בין עברו כאופוזיציונר קיצוני שמופיע בכל פיגוע כדי לרקוד על הדם ולהסית נגד השלטון לבין מעמדו הנוכחי והאחריות הישירה שלו להידרדרות הביטחון הלאומי בכל מובן – משיא רציחות במגזר הערבי לשיא רציחות של יהודים בטבח 7 באוקטובר.
בן גביר התנגד בכל מאודו להכנסת סעיף הממלכתיות הא־פוליטי לפקודת המשטרה, סעיף שהיועמ"שית ראתה כחיוני, כמאזן במעט השתלטות עוינת שלו על המדיניות והחקירות. בן גביר נעלב וטען שאילו היה מדובר בשר אחר אף אחד לא היה מתעקש על הברור מאליו.
הבעיה היא שהברור מאליו כלל לא ברור לו. כל שר, כל משרד ממשלתי, אמורים להתחייב ולהימדד במינימום של מתן שירות ממלכתי־ציבורי לכלל אזרחי המדינה ולא רק למצביעיו של השר. ומבין המשרדים, המשטרה היא הפונקציה החשובה ביותר שמחויבת לסטנדרטים אלה. ודווקא את המשרד הזה בחר נתניהו להפקיר בידי בן גביר. המשטרה נמצאת בקו הראשון של אמון ציבור בהפעלת האגרוף השלטוני האלים ביותר. לכן, המסורת היא שמשרד כזה יהיה בידי מפלגת השלטון או לפחות מפלגת מרכז מתונה.
מי שמפקיד על המשטרה שר ממפלגת קיצון אידיאולוגית, מפלגה כהניסטית־גזענית, מזמין את ריסוק האמון במשטרה ומכאן במדינה. וגרוע מזה, הוא מזמין את הפעלתה כמיליציה פוליטית בידי חבורה חסרת מעצורים שרק הזדמנות היסטורית פוליטית נדירה העבירה אותה משוליה הסהרוריים והמסוכנים של החברה היישר לשולחן הממשלה. יהיו מניעיהם של נתניהו ולוין ככל שיהיו - בין שעשו זאת רק כדי לרתום את הכהניסטים לתמיכה בהפיכה המשטרית ובין שביקשו לרתום אותם למסע הנקמה שלהם – תוצאותיו ההרסניות של המהלך מורגשות בחברה, במדינה ובדמוקרטיה.
